נתינה.

אין טבעי יותר לנו, בני האדם, מנתינה. הנתינה מאפשרת לנו לגרום לאדם לו נתנו אושר, ומחזירה, גם לנו אושר גדול.

הנתינה היא דבר חיובי גם אם מסתתר מאחוריה משא ומתן סמוי שאף אחד לא מדבר עליו של תן וקח. אני נותן לך כדי שתהיה חייב לי ובעתיד, כשאזדקק, תהיה שם כדי להחזיר.

הנתינה יכולה להתבטא בדרכים רבות, נתינה של כסף, של חפץ, גם עצה או הושטת יד פיזית נכנסת לתוך ההגדרה של נתינה.

הנתינה הופכת אותנו לחזק מול חלש. הנתינה הופכת את הנותן לחזק, מעניקה לו עמדה של כוח, ואילו המקבל הופך מיד לחלש יותר, לנזקק.

ישנם שני סוגי נתינה. נתינה במצב של העדר מוחלט, שם נוצר מצב של תלות וציפייה. ונתינה שבאה להוסיף על הקיים, פה התלות פחות חזקה אבל גם פה, בהמשך יכולה להתפתח תלות וציפייה.

כשאני נותנת למישהו אני יוצרת ביננו מצב של תלות. המקבל תלוי בנתינה שלי. אבל, חשוב להבין שגם הנותן הופך לתלוי. הוא הופך תלוי בהרגשה שהנתינה נותנת לו, בהרגשה שהוא נחוץ, שהוא מועיל, שהוא משדר חזות של דואג ואכפתי. הנתינה גם מאפשרת לו להכניס רגל בחייו של האחר. לדוגמא הורה שמכלכל את ילדו גם אחרי שהתחתן. הוא משלם לו שכר דירה, חשבון חשמל, מים וטלפון, הנתינה הזו הופכת את הילד לתלותי בכסף של ההורה, ואילו את ההורה לתלוי בהרגשה שרואים אותו כהורה דואג, אכפתי, מפרגן ונחוץ.

מעבר לכל הטוב שבנתינה ובקבלה צריך להבין שהנתינה מעמידה הן את הנותן והן את המקבל פעמים רבות במצבים לא נעימים. הכרתי פעם אישה שרצתה לעזור לבת שלה שהתחילה עבודה חדשה ועדיין לא מצאה סידור מתאים לתינוקת. היה לה סידור עד לשעה 4 והעבודה החדשה גרמה לה להגיע הביתה רק בשעה 5. האימא המסורה הציעה לביתה להשגיח על התינוק בין השעה 4 ל-5 עד שתמצא סידור. מה שקרה בהמשך היה שהבת בכל יום מצאה לעצמה סידורים ועיכובים כאלה ואחרים והגיע הביתה בשעות מאוד מאוחרות. פעם ב-6 ופעמים אפילו יותר. האימא שהתחילה את העניין מתוך רצון לעזור והרגישה טוב עם עצמה התחילה להרגיש מנוצלת ומובנת מאליה.

פעמים רבות הנתינה מגיעה מצורך של הנותן בדריסת רגל בחייו של האחר. הורה בחייו של ילדו וילד בחייו של ההורה. דמיינו לעצמכם אימא שנותנת ביד רחבה, כסף, אוכל, בייביסיטר. מה קורה כשהאימא הזו מבקשת לבוא לבקר אחר הצהריים ולכם לא נוח? קשה לראות מצב שאומרים לאימא כזו "סליחה אימא, אנחנו בדיוק חשבנו לצאת"..  "סליחה אימא, זה לא מתאים לנו..".

לנותן צורך גדול בהכרת טובה של המקבל, אך חשוב לדעת שמידת ההתלהבות של המקבל יש לה תפקיד גדול. אם המקבל נותן לך להבין שאתה מציל את חייו ואתה בבחינת מושיע, הפחד שלך לעזוב אותו בעיקר אם הוא במעגל הקרוב של חייך, הוא הרבה יותר קשה. והרי, לא נוטשים פצועים בקרב, והחיים הם קרב..

נתינה היא כלי לביטוי של תלות יתר. כשיש הרבה נתינה ונתינה אובססיבית מדובר בתלות יתר במעשים. לא משנה אם זה הורה לילד או ילד להורה. זו יכולה להיות נתינה מכל סוג שהוא לאו דווקא כסף.

והתלות הזו הולכת ומתעצמת כשמגיע הרגע בו הנתינה מסתיימת. הילד שעד היום היה תלוי בכסף שנתן לו ההורה מרגיש קושי להתנתק. אבל גם ההורה, שעד היום הייתה לו בזכות הנתינה דריסת רגל בחייו של הילד, שקיבל פידבקים חיוביים צריך להתמודד עם החוסר הזה. כשמסתיימת נתינה יש חזרה לגרעין האם בו לא הייתה נתינה ונוצר חלל, והדבק המחבר בדמות הכסף שעבר ידיים, נעלם.

אבל לא רק. פעמים רבות נוצר בעצם מצב שברגע שהנתינה מסתיימת יש אצל המקבל תרעומת על הנותן שהפסיק לתת. "מה יש? שנה יכולת לתת שכר דירה וכבר לא? את מתקמצנת? מה כל כך קשה לך?" ונותן שעומד בסיטואציה הכול כך קשה ומביכה הזו מרגיש שלא רק שנתן במשך שנה אלא שבסוף גם יצא גרוע. מה שלא היה קורה אילו לא נתן מלכתחילה. "גם נתתי וגם יצאתי פראיירית. נתתי ועכשיו אני מרגישה מנוצלת ומרגישה רע". פתאום מנדיבות לב של נתינה אני הופכת להיות האדם הקשה, הלא מתחשב, הלא רגיש, הקמצן.

ולמרות כל אלה, הרי ידוע שנתינה היא צורך חשוב היא גם חשובה כי ברגע שאנו שופכים מהכלי הגדוש שלנו אנו מפנים מקום לקב"ה להכניס לנו דברים חדשים.

אז איך מאזנים? איפה עובר קו האיזון?

ראשית, הנותן צריך לבדוק עם עצמו האם הנתינה שלו היא כדי לתת או מהפחד שיקויים בו אחד משני הפחדים – הפחד שלא יאהבו אותו או הפחד שלא יעריכו אותו (יחשיבו אותו כאפס).

הפחד בנתינה הוא שאם אני אפסיק לתת לא יאהבו אותי יותר. לא אהיה שייכת. אם לא תצטרכו אותי בגלל הדברים שאני נותנת לא אהיה נחוצה. וכאן חייבים למצוא את קו האיזון שמאפשר לי להיות שייכת, נחוצה ואהובה ועדיין שומרת על חיי.

לתת מעצמך ולא את עצמך.

לתת מעצמך ולא את עצמך. איך אפשר לקיים את המצב הזה? כאשר הגבולות מאד ברורים. אבל הם מוצבים לא אחרי מעשה אלא לפני מעשה.

כשאני מציעה עזרה כזו או אחרת לשני, אני צריכה כבר מההתחלה להגדיר את התקופה של הנתינה בצורה מאד ברורה. עד כדי כך ברורה שלא מספיק להגיד חצי שנה או שנה אלא לתת תאריך מדויק. לא להגיד לילד – עד שתסיים את הלימודים אלא להגדיר את התאריך המדויק.

מתי אפשר לעשות את זה? מתי המקבל יכול לקבל את זה בצורה טובה? בהתחלה! כשהנתינה היא עדיין הפתעה טובה, כשהיא ממלאה את הלב באושר, כשהיא ממלאה את הלב בהרגשה הטובה שמישהו אתנו בעניין הזה, שמישהו חושב עלינו. ואז כשהוא מגדיר את הדבר בזמן זה נשמע לנו מצוין ונכון. כי אחרי שנתרגל ונראה בנתינה מובן מאליו ולא נזכור איך זה היה קודם, נרגיש שמדובר בהרעת מצב וניתן למי שנותן לנו הרגשה רעה ולא הוגנת.

ואף על פי כן חשוב לזכור שזהו עונג גדול להיות בבחינת נותן. ואני מאחלת לכולנו שנזכה תמיד לתת.

הקנאה היא אחת מהמידות אותן טבע הקב"ה בבני האדם. מאחר וכך ישנם רבים שהגיעו לעולם הזה במיוחד כדי לתקן מידה זו. התפקיד שלנו הוא שלא להיות אלה שמעוררים אצלם את הקנאה, לא לגרום לדוב הזה להתעורר משנתו ולרקוד.

האנשים, שעלולים בעיקר לגרום לאותו הדוב להתעורר הם דווקא האנשים להם קיימת קרבה פיזית אלינו. בני משפחה, חברים, עבודה, לימודים ועוד. הסיבה לכך היא שככל שהקרבה גדולה יותר, תחומי ההשוואה רבים יותר וההשוואה, כפי שכבר אמרנו, היא אחד המקורות לקנאה.

האכזבה מעירה את הדוב!

במקרים אלה, הזרז העצמתי ביותר לגילויי קנאה הוא רגש האכזבה.

האכזבה מקורה בציפיות. אני מצפה למשהו וכשאני לא מקבל את מה שציפיתי לו, אני חש אכזבה. וכשאני חש אכזבה אני עורך השוואות בין מה שיכול להיות לבין מה שיש. בין מישהו אחד שכן יכול, לבין מישהו אחר שלא.

כשאנחנו – כהורים, כמורים, כבני זוג משדרים לצד שכנגד שאנחנו מאוכזבים ממנו, אנו מעוררים בו קנאה כלפי מישהו אחר שנמצא בהשוואה אליו במקום טוב יותר.

כשהורה פונה לילד ומספר לו שהוא התאכזב ממנו כי הוא לא מספיק עוזר, או לומד או מביא ציונים כמו אחיו, הוא מעורר אצלו מיד את הדוב וגורם לו לקנאה עצומה באחיו. כשבעל פונה לאשתו ושואל: מדוע את לא יכולה להיות מאורגנת כמו אחותי, הוא מיד מעורר אצלה רגש של קנאה שמופנה אל אחותו. כל שיח כזה הוא תוצר של אכזבה, וכל אכזבה כזו מעוררת את הדוב משנתו.

נכון, שהאכזבה שלנו היא לא זו שיוצרת את הקנאה יש מאין. האכזבה היא טריגר שמעורר להשוואה. אם אתה מאוכזב ממני אתה שם אותי במקום נחות יותר לעומת משהו אחר שעושה כנראה את הדברים טוב יותר ולשביעות רצונך.

חשוב מאד שנקפיד שלא להשתמש בכלי האכזבה, כדי לא לעורר את הדוב הישן שיקום ויביא איתו את רגש הקנאה. אחת הדברים שמאפשרות שלא להגיע לידי אכזבה היא להקטין את הציפיות. כשהציפיה לא קיימת, לא מגיעה בעקבותיה אכזבה שמביאה את הקנאה.

ה' נותן לנו את מה שאנו צריכים לא מה שאנחנו רוצים!

אחת הדרכים להוריד ציפיות ומתוך כך להוריד את האכזבה היא ההבנה שמה שאנחנו מקבלים זה הדבר הנכון ביותר עבורנו. כי כאמור, מקורה של האכזבה היא בציפיה, אנו מצפים למשהו מסויים, לא מקבלים בדיוק את מה שרצינו, והמקום הזה מביא את האכזבה שבהמשך מעוררת את הקנאה במי שכן הצליח לקבל את הדבר הזה.

אל תפסיקו לרצות, אל תפסיקו לצפות. אבל קבלו את רצונו של ה' וקבלו את התוצאה שהוא מביא אליכם. הרצון והעשייה שלכם, התוצאה היא שלו.