long-life

תגדילי את הסיכויים לחיים ארוכים מתוך אושר.

מה דרוש לו לאדם כדי שתהיה לו אריכות ימים מתוך חיים של איכות ואושר.

כששואלים אדם צעיר מה יהפוך את חייו למאושרים על פי רוב הוא ידבר על כסף, הצלחה ותהילה. אך כשנשאל אדם שכבר עבר את המסע הזה. שכבר הגיע לגיל שהוא יכול לשבת על זרי הדפנה ולהסתכל אחורה כדי להסיק מסקנות, ונשאר אותו מה היו הצמתים בחייו שהפכו אותו למאושר, הוא ידבר על כך שלאורך הדרך היה לו על מי לסמוך. הייתה לו בת זוג עוטפת, משפחה, קהילה וחברים עוטפים ותומכים.

מחקרים מוכחים, בניגוד למה שרבים מאתנו נוטים לחשוב, שמה שמאריך את חיינו והופך אותך למאושרים זה לא כסף, לא תהילה, אלא אמון. אמון באנשים שנמצאים סביבנו. אמון בהורים, בבני זוג, בילדים, בשותפים.

לתת אמון באנשים לא מדבר על מצב בו אנחנו נותנים אמון בכל אדם ברחוב אותו אנחנו פוגשים. הוא גם לא מדבר על מצב בו האנשים סביבנו מפגינים איזו יכולת מרהיבה להאמין בנו.

לתת אמון הכוונה העמוקה שלו היא להאמין שהאנשים שסביבי עושים ככל יכולתם ברגע זה, במצב הנתון הזה, כדי להיטיב איתי, שהם עושים את המיטב והמירב בעבורי. שהם יכולים להיות שם בשבילי והם יהיו שם בשבילי.

להאמין שהבעל שלי, ברגע זה, עושה כמיטב יכולתו בעבורי. שאימא שלי, ילדיי, חברותיי, כל אחד מהם עושים מה שהוא יכול בעבורי. לא מה שאני חושבת שהם צריכים. אלא מה שנכון וצריך ברגע זה.

אדם שלא נמצא במקום הזה, שלא מאמין שהאנשים שסביבו עושים כמיטב יכולתם בעבורו, הוא אדם בודד.

כבר הזכרתי בטורים קודמים את עניין שכשאני צודקת, אני בודדה. אדם בודד מונע מהמקום בו הוא בטוח שכולם טועים או לא עושים את מה שצריך, כמו שצריך. הוא במקום שהוא אומר לאחרים, אני לא מאמין שתעשו את זה כמו שאני רוצה, או לא מאמין שיש לכם את היכולת לספק את רצוני.

ולא רק. באחד הטורים הקודמים דיברתי גם על ציפייה ואכזבה. אז גם פה, בחוסר האמון מסתתרת ציפייה לאכזבה. אני מצפה להתאכזב. אני בטוחה שהאכזבה תבוא כי איך אפשר שמישהו באמת ימלא את הציפיות המדויקות שלי? וכך, העדר האמון מכה בי מכל הכיוונים, אני יוצאת צודקת כי הנה אכזבו אותי. שוב. אני נשארת בודדה. אני נוטלת לבד את כל האחריות למלא משימות רבות וקשות שבמצבים אחרים, של אמון, היו יכולות להיעשות ביחד, על ידי כמה אנשים ולא רק על ידי.

וכל זה למה? כי אני לא מאמינה. כי אין לי על מי לסמוך. אני לא מאמינה שמישהו יעשה את הדברים כמו שאני רוצה.

חשוב שנבין שהיכולת של האנשים לעשות עבורנו עוברת דרך מה שאנחנו משדרים להם. כשאני משדרת למישהו שאני לא מאמינה בו, לא סומכת עליו, לא חושבת שיש בו יכולת לעשות דברים, הוא באמת מתנהג כך. האמון שלי או חוסר האמון שלי, הוא זה שיוצר את המציאות אצל האדם השני שהוא יכול, או לא יכול. כשאני מאמינה במישהו אני יוצרת עבורו הבטחה שהוא לא רק יכול הוא גם ינצח, יעצים אותי ויעצים את עצמו דרך העשייה בשבילי.

רוב האנשים בטוחים כי אושר ותהילה הם ההבטחה לחיים טובים.

אבל, מה הם חיים טובים? חיים טובים הם בריאות, שמחה, חיוך, הודיה. חיים טובים זה היכולת להודות לה' ולהגיד ברוך ה' הכול אצלי בסדר. חיים טובים זה להיות במקום שמאפשר לי לראות דברים טובים בחיי.

חיים טובים בנויים על יחסים טובים. יחסים טובים בנויים על אמון.

כאשר יש לי אמון שבן הזוג שלי, ילדיי, הוריי או חבריי עושים כמיטב יכולתם בעבור חיי או בעבור יחסי אמת איתי אני בהוקרה גדולה על מה שהם עושים. וההוקרה שלי מגדילה ומעצימה את העשייה שלהם עבורי. את הרצון שלהם לעשות עבורי. ולכן, מה שיגרום לי להיות מאושר, בריא ומוערך על ידי עצמי ועל ידי הסביבה, זה היכולת שלי להאמין ולהעריך את הסביבה שיש לה מה לתת לי.

מתי הדברים לא מסתדרים? מתי מתחיל הכאב? בציפייה שלנו. ציפייה כפי שכבר הזכרנו כמה פעמים היא בדרך כלל המקור לאכזבה. וחשוב להבין שהאכזבה הזו המקור שלה הוא לא אובייקטיבי אלא מגיע מהדמיון שלנו. מהמקום בו אנחנו בטוחים וחושבים שמגיע לנו דברים מסוימים ולא אחרים. וכשאנחנו לא מקבלים את מה שדמיינו שמגיע לנו אנחנו מתאכזבים וכואבים.

כדי להתקדם בחיים, כי לבנות אבני דרך שיסללו את הדרך שלנו צריך סביבה אוהבת ותומכת. כדי לקבל סביבה כזו חייבים להאמין באנשים. כשלא מאמינים באנשים הם נסגרים, לא משתפים פעולה, שותקים, וגם אם הם עושים משהו עבורנו הם עושים את זה בצורה טכנית. כי צריך. לא כי הם רוצים. וכשהאנשים סביבנו מתנהגים באופן הזה אנחנו מרגישים את זה, ולאט לאט חוסר האמון שלנו מחסל וגורס כל חלקה טובה ביחסים עם הקרובים אלינו ומחסל כל אפשרות לחיים ארוכים, בריאים ומאושרים.

בטורים הבאים, אפרוט טיפין טיפין איך בונים אימון, על מה הוא מושתת. ממה אנו מפחדים כשאנחנו לא נותנים אמון ומה הרווחים שיש לנו במצב כזה.

ואסיים בזה, שאסור לשכוח, כי אמון באנשים הוא חלק גדול ביחסים טובים ומשהו שווה להתאמץ ולבנות אותו.

 

shefa

שפע

אנו נוטים לחשוב כי השפע והאושר מקורם חיצוני בלבד. אך מסתבר, כי גם לנו חלק לא מבוטל בהבאת האושר והשפע אל חיינו.

אנשים קשורים לחפצים, מקומות ואנשים. הם מפחדים לאבד אותם כי יחד איתם יאבדו את הסטטוס שלהם. החפצים שיש לנו, האנשים איתם יש לנו קשר, המעמד שלנו, הם האומדן לשווי שלנו. וכך אנו מעבירים את ימינו וחיינו ברצון לעוד ועוד חפצים, לעלות בעוד מדרגה בסולם המעמדות והסטטוס וכו'.

אין שום רע במטרות. כשיש לנו מטרה להשיג אנחנו זזים ומתקדמים. הבעיה היא כשאנו חושבים שמה שאנחנו  צריכים ורוצים זו האמת. הבעיה היא כשאנו חיים את העתיד, בו נזכה, אולי, במה שאנחנו חפצים, ושוכחים ומזניחים את ההווה. "כשיהיה לי מטבח חדש, כשאצליח להשיג את המטרה הזו, אז אהיה שמחה, אבל בינתיים, שנה, שנתיים, חמש, אני יכולה להיות חסרת ביטחון, מדוכדכת ועוד.

שפע אינו מילה נרדפת לכסף. העושר והעוני, השפע או הצמצום זה בתוכנו. זה לא בבנק, לא בארנק, אלא בתוכנו פנימה. כי הרי כשאני כל כך רוצה משהו, וחיה רק את העתיד בו יהיה לי אותו, אני מבטלת את כל מה שיש לי עכשיו, גם אם מדובר בהרבה.. וכך אני בעצם אומרת שכל מה שיש לי עכשיו זה כלום. זה לא בעל ערך לעומת הדבר שאני רוצה להשיג. מה שאומר שזו אני שבעצם מבטלת את כל הטוב שיש לי כרגע..

ממחקרים עולה כי 99% מאוכלוסיית העולם סובלת מבעיות של התמכרויות. זה נשמע נתון מוגזם, אבל אם נעצור רגע ונחשוב נבין ש-99% מאוכלוסיית העולם סובלים מהתמכרות לכסף.. מה שחשוב שנבין זה שלקב"ה יש הרבה דרכים להרעיף עלינו שפע, השפע לא חייב להגיע בצורה של כסף. לקב"ה דרכים רבות להביא לנו מה שנקרא אושר נובע, אושר שלא נפסק, אושר שלא נמדד והאושר הזה יבוא תמיד ממקור אחד מאד חזק. מקור האמת.

ומה היא האמת? האמת היא שהקב"ה נותן לנו לא מה שאנחנו רוצים אלא מה שאנחנו צריכים. פעמים רבות הרצון שלנו ורצונו של הקב"ה לא נפגשים. וזאת העבודה שלנו.

העבודה היא חלילה לא להשבית את הרצון. לרצות זה בסדר. אבל להיות במקום בו אנחנו מניחים בפני הקב"ה את הרצון שלנו ולהגיד: ריבונו של עולם, אני מניחה את הרצון שלי לפניך ואתה יודע מה טוב בשבילי. אתה יודע מה נחוץ עבורי ובזמן שלך!

זכור לי שבתור בחורה בעלת תשובה לקח לי זמן עד שהתחתנתי. ופעם, ברגע של לחץ שלחתי מכתב לרבי מליובאוויטש וכתבתי לו שמפעילים עליי לחץ גדול להתחתן אבל זה לא מסתדר. הרבי כתב לי שהוא יתפלל עליי ויזכיר אותי על הציון בעת רצון!. מהתשובה הזו  למדתי משהו חשוב שלכל דבר יש עת רצון. כשאנו נמצאים במצב של דחיפות ודחיקות זה לוקח מאיתנו את ההווה. לוקח מאיתנו את הטוב שיש לנו כרגע. וכשאנו מפסיקים לראות את הטוב העכשווי אנו מצמצמים את האושר. את השפע. וכשאנו ללא תחושה של שפע אין בנו נדיבות. וכשאנו לא נדיבים אנו לא רוצים לעזור לאחרים כי כשאנו לא נדיבים אנו עסוקים בתחושת רעב עצמית ותחושת ריקנות. תחושה של אין. וכשאין לי איך אני יכולה לתת לאחרים?

כדי להיות בשפע, כדי להיות מאושרים צריך לדעת כלל גדול: שמחה מושכת שמחה. דומה מושך דומה. אושר ושפע זה לא כסף זה לא הישגים. אושר ושפע זו תחושה ואם אני חיה כאדם שהשפע פגש ונגע בו אז זכיתי.

הייתי רוצה לסיים בסיפור שהשאיר עליי רושם גדול. לפני כמה שנים התפוצצה בארצות הברית פרשיית הונאה גדולה בה הואשם איש עסקים בשם ברנרד מיידוף הורשע בהונאת כספים בהיקף של כ-65 מיליארד דולר. אנשים רבים נפלו בפח כשהשקיעו אצלו את כספם והובטחה להם תשואה של 25%. לאחר שהורשע וכבר ישב בכלא קיבל מיידוף מכתב תודה מאחת הנשים אותה הפיל בפח ונשארה בגללו חסרת כל. במכתב כותבת לו אותה אישה, "תודה לך מיידוף, אני חייבת לך את חיי". היא ממשיכה ומספרת איך היא ובעלה, זוג פנסיונרים נחשף להבטחה של מיידוף והחליט שזו הדרך הטובה והבטוחה בשבילו לעשות עוד ועוד כסף מהכסף שכבר יש להם. הם מכרו את ביתם, הוציאו את כל חסכונותיהם  והפקידו בידיו 4 מיליון דולר!!. כל רכושם. הם התכוונו לשכור בית ולחיות מהתשואה המדהימה שהובטחה להם.

ואז, התפוצצה הפרשיה הזו והם גילו שנשארו חסרי כל! כל רכושם עלי אדמות ירד לטמיון. ללא בית. ללא פנסיה. ללא מקורות הכנסה וללא יכולת, בגילם, להשתכר. וכך, מתוך צער גדול מצאה את עצמה אותה אישה צועדת יום יום ברחובות במשך שעות ארווכות כדי לרוקן את הכעס, התסכול ומפח הנפש שהיה לה. אבל אז, יום אחד, היא הבינה משהו מאד גדול. היא הבינה שהיא חייבת לו תודה. מה שהיא הבינה זה שאם היום, היה בידיה כל הכסף שלה, אבל היו אומרים לה שכדי לראות שוב את חיוכו של בעלה, או את ילדיה, או את פריחת העצים, השמים וציוץ הציפורים היא תצטרך לעבור ניתוח מאד מורכב ומסוכן שגם יעלה לה 4 מיליון דולר, הרי וודאי שהייתה נותנת אותם את כל כספה בלי להסס! והנה, עכשיו, ללא צורך בניתוח מסוכן ומורכב היא יכולה לראות את כל אלה והכל בזכות מיידוף! "לקחת ממני 4 מיליון דולר" היא כותבת לו "הוצאת אותי מאזור הביטחון שלי וגרמת לי לראות כמה אושר יש לי. כמה אני עשירה. ועל כך אני חייבת לך תודה!

who-u-r

מי את??

הפעם נדבר על פן נוסף של 'מחלת ריכוז עצמי גבוה' – השליטה. השליטה היא הזרוע המבצעת של הפחד, וכשמדברים בהקשר של ריכוז עצמי גבוה מתייחסים בעיקר לפחד לאבד חפצים אנשים ומקומות. אנו זקוקים לשליטה הזו כי ברגע שאני אוחזת בדברים הללו אני מרגישה בטוחה, ברורה ובוודאות.

הייתי פעם בסדנה בה התבקשו כל הנוכחים להציג ולספר על עצמם אבל בלי שם משפחה (ייחוס) בלי כתובת מגורים (מקום) בלי הגדרת תפקיד ומקצוע..

מסתבר שכשאנחנו מגדירים את עצמנו, על פי רוב נגדיר את עצמו באמצעות חפצים מקומות ואנשים. אנחנו נשענים על הדברים האלה. הם אלה שהופכים אותנו למי שאנחנו. אנחנו גם נוהגים לזהות ולקטלג אנשים אחרים באמצעות חפצים מקומות ואנשים. הוא גר כאן וכאן? הוא עשיר ומצליחן. שם המשפחה שלו כזה? אההה מכירה את המשפחה, אנשים טובים ומיוחסים.. יש לו רכב מסוג מסוים? הוא עשיר, עני או סתם לא יוצלח..

חשוב להבין שריכוז עצמי גבוה שולט על שלושת המימדים האלה – חפצים אנשים ומקומות משום שהם כל כך מחזקים את מי שאני. כשאני אציג את עצמי אני תמיד אציין – ייחוס, מקום מגורים, תפקיד, רכוש – כדי לאפשר לאנשים לקטלג אותי במקום טוב.

הפחדים שלי הם לאבד את המקומות האלה, את הממדים האלה כי אם אני מאבדת אחד מהממדים אני עשויה למקם את מקומי הטוב.

אם חלילה אאבד את מקום העבודה שלי ואנשים ישאלו אותי במה אני עוסקת ואצטרך להגיד שכרגע אין לי עבודה – איך הם ידעו איך לקטלג אותי? אם הייתי נשואה והתגרשתי, איך אנשים ידעו לאן לקטלג אותי?

כל ההתייחסות הזו לדברים חיצוניים היא תוצאה מאותה– מחלה ברוחניות כפי שהצגתי את ריכוז עצמי גבוה בטור הקודם. מחלה שגורמת לנו להיאחז בדברים חיצוניים.

השאלה היא מי אני באמת?

אנו מאמינים שאם אנחנו יודעים על מישהו פרטים כמו איפה הוא גר מי הייחוס שלו במה הוא עוסק באיזה אוטו הוא נוהג עוזר לי להכיר אותו ובעצם אני לא משקיעה בהיכרות של הרוחניות שלך, אני לא באמת מכירה אותך.

אנו צריכים להבין שה'אני' שלנו זה לא חפצים או מקומות, או אנשים (ייחוס) מה שחשוב זה שה'אני' שבנו חי, שהרוח שבנו חיה. שהרוח שבי היא אלוקים ולהתחבר אל האלוקים שבי. המקום שמבין שה' עושה בשביי את כל מה שאני צריכה ולא יכולה לעשות לבד. להבין שרצונו ורק רצונו ייעשה, ושהוא דאג דואג וידאג.

פעם ר' אשר פרוינד זצ"ל אמר "כששואלים אותך מה שלומך אל תגידי ה' יעזור אלא ה' עוזר." ה' עוזר רגע רגע והחיבור אל הרוח עוזר לנו להתנתק מהתלות שלנו בדברים חיצוניים.

אחת הדוגמאות האופייניות היא הקושי שלנו כשילד שלנו מתחתן. מדובר בקושי אמיתי ולא קל. הילד שלנו עוזב את הבית ומתחבר אל מישהו אחר – בן או בת זוג. פתאום אנחנו מרגישים 'לא רלוונטיים'. אנחנו הופכים למספר 2 או אולי אפילו פחות, הוא כבר פחות מתייעץ, פחות נמצא, פחות מבקר.. כשנמצאים במקום של ריכוז עצמי גבוה זה מאד פוגע. אבל כשמבינים שכל התפקיד שלנו הוא תפקיד רוחני, לא תפקיד של תלות בילד או של הילד בנו אלא תפקיד של לספר לילד כל מה שאנחנו יודעים ויכולים על מה הוא העולם הזה ומה תפקידנו בו ועכשיו לשלוח אותו בברכה שתצלח דרכו ויצליח להגשים את חלומו.

ואסיים בסיפור ששמעתי על הבעל שם טוב הקדוש. פעם הגיע אליו יהודי וביקש ממנו "רבי, למד אותי להיות מאושר". ענה לו הבעל שם טוב, למה אתה בא אליי? סע אל ר' יעקב בעיירה זו וזו והוא ילמד אותך".

נסע היהודי אל אותה העיירה וחיפש את ר' יעקב, אחרי חיפושים רבים מצא היהודי את ביתו של ר' יעקב בפאתי העיירה. בית דל, מט ליפול שזועק כולו עוני וחוסר. נכנס היהודי אל ביתו של ר' יעקב וגם בפנים הוא פוגש בדלות איומה אבל ר' יעקב שר ורוקד. פנה היהודי אל ר' יעקב ואמר לו "שלח אותי אליך הבעש"ט שלמד אותי מה הוא אושר". הסתכל ר' יעקב על היהודי ואמר לו: "אושר? איך אני יכול ללמד אושר? הרי לא חסר לי כלום אז וודאי שאהיה מאושר. חפש משהו שחסרים לו דברים והוא מאושר, הוא יוכל ללמד אותך"..

כשנבין שהמשמעות של מי שאנחנו, שהאושר שלנו נמצא בתוכנו ולא בדברים חיצוניים – אנשים מקומות וחפצים – נחיה חיים ללא פחד, מלאים במשמעות ומאושרים.

ריכוז עצמי גבוה

נשאלתי האם אדם, שנמצא בריכוז עצמו גבוה, מודע למצב שלו.

ראשית, ניגע בשאלה, האם אדם יודע מי הוא? על פי רוב אדם נגוע במידות עצמו. כשהוא עצבני הוא יסביר שהוא לא עצבני אלא עיצבנו אותו, הוא לעולם לא יגיד שהוא פגיע אלא יסביר שכל אחד היה נפגע אם היו עושים לו כך או כך, אדם כל כך קרוב אל עצמו ומרגיש בתוכו כמו ילד חסר הגנה שהוא בוחר תמיד להגן על הילד הזה שנמצא שם בפנים, וחוץ מאשר להגן עליו הוא לא באמת מבין את המהות של מה שעובר עליו.

האפשרות שלנו לדעת באמת מי אנחנו עוברת תמיד דרך האחר.  איך זה קורה? כאשר אני פוגשת בתכונה שגורמת לי להתרגז, להתעצבן, כשיש תכונה אצל אחר שמגרדת ומעוררת אותי.. סימן שהיא קיימת אצלי.

כאשר אני, לדוגמא, פוגשת תכונה כמו שליטה, הדבר הראשון שהם עושים לי הם מעוררים אותי, הם מעצבנים אותי, אני אוהבת להיות בחברתם של אנשים כנועים. לא כי אני יכולה לשלוט בהם אלא כי הם לא מעוררים את השליטה שבי. וכך נראה קנאים שונאים קנאים, רמאים שונאים רמאים, ולא רק זה אלא שכל אחד ימצא מהר מאד את האנשים שדומים לו, כי הוא מכיר את תכונותיהם.

את אותו הדבר נמצא כמובן גם אצל אנשים הסובלים מריכוז עצמי גבוה. תעשו לעצמכם מבחן ותבדקו האם כשבאזורכם נמצא אדם עם ריכוז עצמי גבוה זה מרגיז ומגרד אתכם או שאתם חשים כלפיו חמלה, הבנה או הסכמה? אם אדם כזה מרגיז אתכם וגורם לכם להתבטא ולומר, או לחשוב "תראי איך הוא מדבר על עצמו, תראי איך רק הוא חשוב לו.. סימן שאתם נגועים באותה המידה. כי כל מה שאדם אומר על חברו, בן הזוג שלו, ילדיו קיים בו. לא יכולה להציק לי תכונה שאין לי אותה.

עכשיו, כשאנחנו יודעים איך ניתן לזהות את התכונה, איך נוכל לעזור לאדם שסובל מריכוז עצמי גבוה?

ראשית, צריך להסב את תשומת ליבו של אותו אדם שהדרך בה הוא בוחר כרגע, 0וגעת ומכאיבה לו. ניקח לדוגמא אישה שמגיעה לאימון כי היא פגועה מאד מהבן שלה, אבא לחמישה ילדים, שלא מגיע אליה מספיק להתארח בשבתות. הבן מסביר לה למה קשה לו להגיע אך היא פגועה. כמה שהיא מנסה לעבוד על עצמה הפגיעות הזו עדיין מנהלת אותה.

והשאלה שלי אליה בתור מאמנת תהיה: מה הרווח שלך מהפגיעות הזו? התגובה הראשונה שלה תהיה כמובן פליאה "איזה רווח יש לי מכל הסבל הזה? אני הרי סובלת. ואז בעדינות אני אומרת לה: "אולי הסבל הזה הוא הרווח שלך?

לאחר שקצת שוקעת ההתנגדות הראשונית היא מבינה שברגע שתרפה מהסבל שלה היא תבין שלבן שלה, אבא ל חמישה ילדים מאד לא פשוט לצאת מהבית בשבת, ובטח שיש שם מתח על זה שהילדים הופכים את הבית של סבתא, והאישה גם לה יש מה להגיד… כשממשיכים ומסבירים ומאירים לה את הנקודה שבעצם הפרשנות שלה את האירוע היא זו שהפכה את הכול לסבל נוראי. ולא רק.. אלא ממשיכים ומראים לה: את יודעת למה את רוצה לסבול? כי את רוצה להיות במרכז. את, ולא הבן שלך עם חמשת הילדים שמתקשה להגיע. את זו שרוצה להיות במרכז.

אבל, לא קל ואולי לא נכון להגיד לאדם שזקוק לבמה – רד מהבמה. מה שנכון לעשות זה לבחור עבורו במה אחרת..  מעלים אותה על הבמה של האימא שמבינה את הילד שלה. שאומרת לו: "למרות שכל כך קשה לי, אני רואה כמה קשה לך. אני מבינה את החוויה שלך. גם אם קשה לי, מבחינתי הקושי שלך הוא במקום הראשון כי חשוב לי שתהיה אבא טוב לנכדים שלי". ברגע שמאפשרים לה במה אחרת היא הופכת להיות מובילה ומאפשרת. במקום לנסות לתקן אותה, צריך לאפשר לה להבין שהיא זקוקה למרכז – ואז פשוט להחליף לה מרכז במרכז. ממרכז שומת הלב של 'עשו לי שתו לי אכלו לי', למרכז של "אני יכולה להבין, אני יכולה להכיל, אני יכולה להיות שם בשבילך ולהיות קשובה. חשוב לדעת כי אנשים שמכורים לבמה, אם ניקח להם אותה, הם יכולים להיכנס לדיכאון.

אנו נשארים עם הבמה, נשארים עם השחקנים, אבל מחליפים את התפקידים והמשמעות שלהם אחרת. הבן יכול מעכשיו לומר: "רק אימא כמו אימא שלי יכולה להבין ולהכיל שהקושי להתארגן עם חמישה ילדים הוא קושי גדול, ולהמשיך לאהוב אותי, על אף. והיא במקום לקטר ולסבול קיבלה כתר של אם דואגת, אוהבת ואכפתית. נכון, שאי אפשר לחלוטין למנוע את המצב של ריכוז עצמי גבוה וכל המשתמע ממנו, אבל עדיין, החלפת התפקיד היא החלפת המשמעות לחיים וכמו שכבר ציינתי בטורים קודמים, כשיש משמעות לחיים, כשיש מטרות, כשמבינים את הרוח, כשיודעים שמגיעים לעולם כדי למלא את רצונו של הקב"ה ורצונו הוא שאגבה ואעצים את המשפחה שלי, זה אפשרי.

 

live

הפחד לחיות את חיי

אצל אדם בריכוז עצמי גבוה יתבטאו דברים בצורה חזקה יותר מהרגיל. אחת הדוגמאות הבולטות הוא באופן בו הוא נפגע. הוא נפגע חזק יותר, מהר יותר, ישמור את הפגיעות לאורך זמן יותר מהרגיל, הפגיעה תתפוס ממדים ומשמעות חזקים וגדולים יותר מאצל אדם רגיל.

כפי שכבר הזכרנו אדם בריכוז עצמי גבוה נמצא בשליטה, מאחר והוא סובל מהפחד לאבד מקומות, חפצים ואנשים. הביטוי של זה יהיה לדוגמא, כשמישהו שקרוב אליהם יביע מולם כאב אישי – בן זוג, הורה, ילד – הם קודם יראו איפה הם נמצאים בתוך הסיפור הזה. לא מה עובר על מי שמשתף אותם, אלא "למה הוא מדבר אליי ככה" "איך אחרי כל מה שעשיתי לו הוא מרגיש את זה" "איך הוא לא מתבייש להגיד לי דברים כאלה" ועוד ועוד…

כפי שכבר הזכרתי בטורים קודמים אדם עם ריכוז גבוה אינו אדם אנוכי, הוא אדם של נתינה ולפעמים נתינה גדולה אבל, הוא רוצה לשלוט גם בתגובה ובתוצאה לאותה נתינה. ובאותו הרגע שהוא מגלה שהתוצאה והתגובה של האדם השני לנתינה שלו לא הייתה כפי שהוא תכנן אותה התחושה של 'אכלו לי שתו לי עשו לי' צפה ועולה בעוצמה רבה וממילא כוח הפגיעה הוא מאד חזק, הרבה יותר חזק מהנורמה. ולא רק כך, אלא שגם לאחר שנסביר לו נדבר איתו, הוא אמנם יהנהן כאילו שמע והבין, אבל הוא ממשיך להתעסק בפגיעות שלו, מה שגורם לפגיעה להיות מתמשכת וארוכה יותר מהרגיל.

אדם עם ריכוז גבוה רוצה להיות על הבמה. הוא תמיד השחקן הראשי, זה שכל דבר עוסק בו ורק בו. זה שכולם צריכים להתחשב בו, להיות רגישים אליו, כשחקן ראשי הוא תמיד בודק, בכל סיטואציה, מה המקום שלו בתמונה ומה הנזק שנגרם לו מכל סיטואציה, קשורה אליו או לא.

לדוגמא, אדם עם ריכוז עצמי גבוה נקלע לסיטואציה בו זורקים את הילד שלו מהישיבה. מבחינתו מה שחשוב זה איך הוא נראה עכשיו בעיני אנשים, מה יחשבו השכנים, מה תחשוב המשפחה, איזה בושה נגרמה לו. גם כשהוא ינהל שיחה עם הילד הוא ישתמש בביטויים של "איזה בושה אתה גורם לי". לי!! וכך.. במקום להיות הדמות התומכת עבור הילד, המשענת שהוא כל כך זקוק לה, להיות שם כדי להסתכל איתו יחד, ללא פחד, על הקושי שלו בגדילה בעולם הזה, אדם עם ריכוז עצמי גבוה עסוק בעצמו ובתחושות שלו, לא יכול להיות שם עבור הילד שלו, עצמו ובשרו, ובסוף הוא זה שבכלל נפגע מכל הסיפור..  וכך זה מתנהל בכל תחומי החיים, כשילד חווה קושי בחיי הנישואין, כשבן זוג חווה קושי בעבודה, או בכל תחום אחר בחייו, אדם עם ריכוז עצמו בודק איפה זה נוגע בו, מה זה עושה לו ומצפה שכולם, כמוהו, יתעסקו רק בו.

כשאדם אחר במצוקה, אנחנו נקראים לעזרה. בהתנהלות נכונה האדם צריך לבדוק למה נקרא, מה נדרש ממנו, אבל אדם עם ריכוז עצמי גבוה לא מסוגל לעשות את זה, במקום להיות עסוק בהבנה של למה הוא נקרא הוא עסוק ב "למה זה קורה דווקא לי"…

מצבים מהסוג הזה מביאים את האדם בריכוז גבוה להיות במקום של התגוננות. כי כשמישהו מולו בא לשתף אותו במשהו, הוא לא מסוגל להגיד לו "אני לא מבין מה נדרש ממני כרגע" אלא מיד נכנס להתגוננות. לדוגמא אישה בריכוז עצמי גבוה שבעלה בא אליה ומשתף אותה שהוא זקוק קצת ליותר זמן יחד.. במקום להיות שם בשבילו ולבדוק מה הוא צריך ממנה עכשיו, היא מיד נכנסת למקום של "אתה לא רואה כמה אני עסוקה? לא רואה כמה אני עובדת קשה? אתה לא מעריך שום דבר ממה שאני עושה!!!". הרי אם היא תהיה קשובה היא תבין שהוא דווקא מאד מעריך אותה, כי אם לא היה מעריך אותה לא היה רוצה עוד זמן איתה.. זה שהוא זקוק ליותר זמן איתה לא אומר שהוא לא רואה את שאר הדבר שהיא עושה.. הוא פשוט חווה קושי ובא לשתף אותה.

חשוב להבין שכשאדם נפגע בעוצמות חזקות הוא בעצם אומר "קשה לי להקשיב".. יכולת ההקשבה של אדם בריכוז גבוה היא נמוכה מאד. הדבר היחיד שהוא מצליח לשמוע זה "איפה אני מונח בשיחה הזו, איזה מקום וכמה מקום אני תופס אצלך, האם אתה חולק לי כבוד? האם אתה מתחשב בי?

כשרוצים באמת להקשיב ולשמוע אחרים, צריך להואיל ולרדת מהבמה. לשים את עצמנו בצד ולהאיר עם זרקור על השני. כי כשאדם בא לשוחח איתי הוא בעצם רוצה שאראה אותו, שאשמע את הכאב שלו, שאוכל להכיל אותו, את הפחדים שלו.. וזה דורש מאיתנו לוותר על הבמה ולאפשר לשחקנים אחרים לעלות עליה ולהיות במרכז.

חשוב שנדע לאפשר להצגה של המשפחה והחיים להמשיך עם כל המכלול של כולם, לא להשאיר אנשים ביציע או באולם יושבים ומתבוננים כשהם מכרסמים ציפורניים ואנחנו לוקחים את כל הפוקום לעצמנו.

מאחלת לכולם להצליח להיות בענווה, לרדת מהבמה ולאפשר לעוד אנשים בחיים שלנו להיות השחקנים.. להיות קשובים, להיות בהוקרה והודיה לה' שאנשים שקרובים אלינו רוצים שנראה אותם, רוצים שנהיה שם בשבילם, להבין שזה הכבוד הגדול ביותר שהורה יכול לקבל מילדיו, או מבן הזוג שלו.

waiiting

ציפיה ואכזבה

אחד מהדברים הקשים לאדם זה שמתאכזבים ממנו. וכם כשאדם עצמו מתאכזב.

אכזבה  – כזב. שקר. היה אמור להיות משהו וזה התגלה כשקר. לכן זה יבש כמו ואדי אכזב,

נחל אכזב – היה צריך לזרום פה מים וזה לא קורה.

בהתפתחות עסקית, כמה לציפיה יש משמעות ותפקיד בלהגשים חלום בלהעצים את עצמך בלברוא את המציאות החדשה בשביל חייך או המילה ציפיה היא בדיוק עושה את התגובה ההפוכה מקטינה או מצמצמת.

לחלום בגדול וציפיה.

כאשר אני מצפה יש במילה ציפיה לכאורה אני כבר מאוכזבת. לכאורה אני יודעת מה היה צריך להיות ואני לא פותחת אפשרות ללהיות. היה צריך להיות א ב למשיח אנחנו מצפים. כי מיוום היבראו של העולם, ימי בראשית "ורוח אלוקים מרחפת על פני תהום" אומרים המפרשים רוחו של משיח. זה אומר שמשיח זה משהו שאנחנו לא נצמצם את משמעותו עם הציפיה. כי אנחנו יודעים שזה מה שצריך לבוא ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו.

כאשר אני רוצה להעצים את התקשורת הבין זוגית שלי או עם המשפחה, כשאני רוצה להעצים את יכולת הפרנסה בבית, או הקשר במקום העבודה. כשאני רוצה לגדול. אני צריכה להבין שדווקא ציפיה היא מקטינה ולא מגדילה. כי ציפיה היא אומרת: אני חסרה משהו העולם מחסיר את זה ממני או בני משפחתי מחסירים את זה ממני ואני מצפה לגדול וכדי לגדול אני מצפה שיקרו דברים מחוץ אליי.

כאשר אני חולמת בגדול ואני רוצה לגדול ועל כן אני חולמת אני עושה דברים שהם אחרים. אני מפתחת את הריאות לנשימה יותר גדול, מפתחת את הראיה לראיה רחבה יותר, פותחת אפשרויות שהקב"ה מזמן לי. בדרך כלל אדם שמצפה הוא גם אדם שבודק את האדם השני. בא נראה אם יביאו לי עוגה או לא. אני בוחנת. בא נראה אם החברים האלה עכשיו יזמינו אותנו. אני מצפה שהם יזמינו ואני מתאכזבת כשזה לא קורה. אני פותחת את הקשר או מניעה קשר מהסוג הזה מלכתחילה עם כאב מלכתחילה עם ציפיה מאד סמויה שהם יטעו ויגשימו את החלום שלי שתהיה אכזבה איך אני יודעת אני מצפה שתהיה אכזבה.

כשאני מצפה להרחיב את הפרנסה אני נושאת בתוכי תחושה של צמצום ואי יכולת, ואף פעםזה לא יקרה לי.

כאשר אנחנו מצפים אז אנחנו גם אם נקבל שידוך טוב אנחנו יכולים להתאכזב כי זה לא בדיוק השידוך שרצינו. כשאנחנו מצפים להרוויח סכום מסוים או דרך מסוימת או שדרך זה נתעשר ושפע יבוא לחיינו אנחנו בדרך כלל מאוכזבים כי ציפיה זו הגדרה מדוייקת שאנחנו מוסרים לה' איךאנחנו רוצים שדברים יקרו. אנחנו לא מאפשרים כי אנחנו חוסמים. אנחנו  או  באים ואומרים ככה אני רוצה.

לחלוום בגדול זה להגיד לקב"ה תשמע אתה כל יכול אין לך שום בעיה לתת לי בניין רב קומות אם אתה רוצה וחושב שאני צריכה, או נחת מהילדים מהמשותפים שלך ושלנו או להביא לי שלום בית עם הבעל.אתה כל יכול ואני לא באה בדרישות מוגבלות בקוביות קטנות .

אישה ניגגשה אליי פעם בסוף סדנה וביקשה שאברך אותה שיאשרו לה בעירייה בבבני ברק סגירת מרפסת 3 מטר. אמרתי תבקשי שהקב"ה יתן לך בניין. היא מסתכלת עליי ושואלת מה את רוצה שאעשה עם בניין??

אנחנו יכולים לבקש הכל אנחנו  צריכים לפתוח פשוט לפתוח את המוחין, את הנפש את הנשמה לאמונה שהכל זמין בשביל חיינו, הכל אפשרי. לא לחיות באשליות לא לבזבז לפני שיש את הכסף לא ליצור מציאויות לא הולמות. לא לחלום  מתוך זלזול.

צריך לקחת בחשבוןש אנחנו יכולים לקבל הכל ולא להתאכזב אם זה תהליך ולא להתאכזב שאם את בטוחחה ששילמת שלום בי ת זה מה שתקבלי.

זוכרת שבני בכורי, שהוא דיסלקט, היה זמן שאמרו שיש שעה שאפשר לקרוע את השמים והכל מתמלא. בעלי לקח את בני והם נסעו למערכת המכפלה והוא קרע את השמים בבקשות שיוכל לקרוא, שזה לא יהיה הדבר שהוא יצטרך להתענות עליו והוא היה בטוח שהוא יקום בבוקר והוא יקרא וזה לא קרה.

ואז ראיתי תשובה מהרבי למישהו ותעצומות מושתת על סוג התשובה הזה. אנחנו לא מבקשים מהקב"ה שיקח מאיתנו את השינעורים, אנחנו מבקשים ממנו שיאיר לנו את לבצע את שיעורי הבית. לא מבקשים ממנו קיצורי דרך מבקשים ממנו הארה בדרך, מאמינים בדרך, לא מבקשים שהדרך עתעלם שלא נצטרך לדרוך ולצעוד וחלילה למעוד לפעמיםא נחנו מבקשים את הכוח לדעת לקום, לדעת לחלום נכון על חיינו וזה באמת אולי ההבדל בין הרצון לתוצאה וההסכמה לתהליך. וציפיה הרבה פעמים זה פשחוט רצון לתוצאה וחלום בגדול זה הסכמה בתהליך בתנאי שקמים בבוקר ומגשימים את החלום ולא ממשיכים רק לחלום. עשיה יש לה חלק גדול בהגשמת חלומות.

אני מברכת את כולנו שנזכה לחלום בגדול שנזכה להגשים את כל החלומות ואולי את החלום העיקרי והציפיה העיקרית והגדולה ביותר שהיא משיח. מעבר לזה שנזכה כל אחד לחלום בגדול עבור בני ביתו, משפחתו, עבור עצמו ולהגשים ולראות שה' יכול הכל ולא בהאכזבות מהציפיות אנחנו נבנים אלא מהאמונה בחלומות.

love

אהבה ונדיבות

"הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך" כעם הנבחר, נצטווינו, בין היתר, לאהוב ולהעניק לשני. וכבר דובר רבות על מעלתה של מצוות הצדקה ועל חשיבותה היתרה של מצוות אהבת ישראל.

אבל איך מוציאים את זה אל הפועל?

בתחושה הראשונית שלנו החשבון מאד פשוט, כשיש לי – יש לי לתת. כשאין לי בשביל עצמי, איך יהיה לי לתת לאחר? וכך פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים: "כשאסיים לשלם את החובות על החתונה של הילד, אעזור לאחרים, כשאסתדר כלכלית, כשילדיי יסתדרו, כשאשלים למלא את כל חלומותיי אהיה נדיב ואוהב ואעניק לאחרים.

מסתבר שהתחושה הזו, בטעות יסודה. הנדיבות, שאנו מתבקשים לתת, היא בעצם הערובה לכך שיגיע שפע נוסף אל חיינו. כשאנחנו לא נותנים כי 'אין' אנחנו מעצימים את ה'אין'. כשאנחנו נותנים מעצמנו, ולא חשוב מה קורה כרגע בחיים האישיים שלנו, אנחנו 'מזיזים' דברים, מפנים מקום לשפע נוסף.

כשהארון שלנו מלא בבגדים שאנחנו לא משתמשים בהם, איך יתפנה מקום לבגדים חדשים? המקום יתפנה רק כשנחליט שבגדי החורף ששנה שעברה לא לבשנו במילא, או הבגדים שהפכו קטנים על הילדים שלנו, 'יפנו' את מקומם, יעברו לארון של מישהי אחרת, ובארון שלנו יתפנה מקום לשפע חדש.

באותו האופן אפשר להתייחס גם למתנות שאינן גשמיות. מתנות של אהבה, של פרגון, כשאני מסתכלת על מישהי וחושבת כמה היא מטופחת, כמה הילדים שלה מטופחים, ושומרת את זה לעצמי, מי מרוויח מזה? אבל כשאני מפרגנת בחום, מתוך מקום אמיתי, אני נותנת לה שפע וממילא כשאני משפיעה טוב על מישהו אחר, הטוב משפיע ומגיע גם אליי וכן הלאה. וכבר אמרו חז"ל "מצווה גוררת מצווה".

ולא רק זאת. כשאני מאד רוצה משהו, כשאני רוצה לקבל משהו ממישהו אחר, הדרך הקצרה ביותר להגיע לזה היא באמצעות זה שאתן לאחרים. עצם העשייה גורמת לי תחושה שקיבלתי משהו שרציתי. נתינה אמיתית היא קבלה אמיתית.

הרמב"ם מדבר על דרגות שונות בנתינה, לא כל נתינה היא אותה הנתינה. ישנה נתינה שהמקבל יודע מי נתן לו. ישנה נתינה בסתר, וישנה הדרגה הגבוהה ביותר שאני נותנת לעולם על מנת שהעולם ייתן את זה למי שצריך…

חוויתי השבוע חוויה דרך אישה,  שהייתה צריכה לעזור לאחותה, אך היא בתחילה ניסתה לעזור לה בדרך שלה. כשזה לא הסתדר היא פנתה אליי. אמרתי לה: "כל מה שה' נתן לך, האיכויות, התבונה, היכולת המחשבתית שלך, היכולת הארגונית שלך כל זה הוא נתן לך לא בשביל עצמך אלא כדי שביום האמת תעשי את זה עבור אחותך". היא הסתכלה עליי וראיתי כמה היא מתרגשת וכמובן קיבלה על עצמה לעשות את מה שצריך.

אנחנו מקבלים עשירות בכל מיני תחומים. עשירות לא נמדדת רק במזומנים. והעשירות הזו, היא לא עבור עצמנו, אלא כדי שנוכל להעניק ולתת ממנה לאחרים.

הנדיבות יוצרת את החיבור בינינו לבין טוב ה'. כשיהודי מקבל מיהודי אחר הוא מבין שהוא לא לבד, הוא מבין שעוד יהודי, שם הוא בן של הקב"ה, נשלח כדי לעזור לו. וכמובן שהעניין הזה עובד גם הפוך על ההרגשה של מי שנותן.

ולכן נדיבות ואהבת ישראל הולכים יחדיו. נדיבות זה מצב שברגע שאנחנו נמצאת בשביל מישהו, אני נמצאת גם בשביל עצמי. אני עושה את השליחות של חיי.

אמא שלי, ז"ל, הייתה אישה נדיבת לב. היא לימדה אותנו שכשעני דופק בדלת לבקש צדקה מביאים לו, יחד עם הצדקה, גם כוס מים ואולי פרי או פרוסת עוגה. וכך,  מעבר לכסף נותנים לו משהו אנושי שאומר לו אני מכבדת אותך.

חשוב גם לדעת שהנתינה לא צריכה להיות רק מול אנשים עם קשיים כלכליים. לעיתים גם אדם שהתברך בעשירות זקוק למילה טובה, זקוק למישהו שיהיה שם עבורו.. אף פעם אנחנו לא יודעים מה חסר למישהו ומה הדבר שהוא זקוק לו.

דווקא בימים קשים אלה, חשוב שנהיה במקום של נדיבות, נתינה, הכלה ואהבה, גם לילדינו, לבן הזוג שלנו, להורים, לכל אחד ואחד. להיות נדיבים ולהיות במקום של לקבל ולאהוב ולהביא עלינו ועל העולם טוב, כי אנחנו זקוקים, יותר מתמיד, לטוב הזה.

write

כוחן של המילים

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעשרה מאמרות. הוא אמר והעולם נברא. וידוע כי נבראנו בצלם, מה שיש בו, קיים בנו. מכאן אנו למדים שלמילים שלנו יש כוח. כוח לבנות, כוח להעצים, כוח להשכיל, אך מילים יכולות גם להרוג.

ישנם מספר עולמות – עולם הדומם, הצומח, החי וישנו עולם המדבר – אנו, האנשים, נכללים בעולם המדבר. העולם הגבוה ביותר.

בעולם המדבר ההתפתחות היא איטית. האדם לא נולד מדבר. הוא רוכש את היכולת הזו דרך הסביבה בה הוא גדל. בחסידות מדברים על שלושת לבושי הנפש – מחשבה דיבור ומעשה. העובדה שהאדם נולד ללא היכולת לדבר מספרת לנו כי הדיבור הינו 'לבוש', הדיבור הינו חיצוני לאדם ולא הפנימיות שלו. הדיבור הוא 'הלבוש' בו האדם בוחר להציג ולהוציא את עצמו כלפי חוץ.

התינוק רוכש את היכולת לדבר דרך התבוננות בסביבתו הקרובה, כשעל פי רוב הקרובה אליו ביותר זו אמו. לא סתם נקראת השפה הראשונה אותה רכשנו – שפת אם. אך חשוב להבין שרכישת השפה אינה רק היכולת לחבר אותיות למילים ומילים למשפטים. רכישת השפה היא גם רכישת הטון בה נאמרות המילים, האינטונציה, הבעות הפנים הנלוות ועוד. לא פעם נראה ילדים קטנים, שבקושי מדברים, אך גם בהברות התינוקיות שלהם נוכל לזהות את צורת הדיבור של הוריהם.

בתקשורת שלנו עם אנשים אחרים המילים שלנו הן רק 10% מתוך 100% של מה שמועבר לאדם השני. 30% זו המנגינה בה נאמרות המילים ו-60% זו האנרגיה של המילים. כשהאנרגיה הזו מייצגת את מה שאנו חושבים בפנים על הדברים. הדוגמא הטובה ביותר להמחיש את זה, היא מצב בו אדם מבוגר רוכן לעגלה של תינוק, מחייך אליו חיוך גדול ואומר לו בחיבה גדולה – "איזה מכוער אתה". הילד, שבגילו אינו מבין את פירוש המילים, מבין לחלוטין בחושיו התינוקיים את המנגינה של המילים ואת האנרגיה שהאדם שרוכן אליו מעביר לו – והוא משיב למילים הכל כך לא נעימות האלה בחיוך ובשמחה, כי למרות שהמילים היו שליליות, המנגינה והאנרגיה היו חיוביות לחלוטין.

לעיתים קרובות אנו לא מצליחים להבין למה אדם מסוים נפגע מאתנו, הרי המילים שאמרנו לו לא היו קשות או לא נעימות. "סה"כ מה אמרתי לו…" העניין הוא שאנו לא לוקחים בחשבון את הטון והאנרגיה שהצטרפו למילים שלנו והעבירו לו מסר שגרם לו להיפגע.

באחד מימי השישי התקלקל מתקן המים המינרלים אצלי בבית, כפתור פיקוד שבת הפסיק לעבוד, מה שאומר שלא ניתן היה להשתמש בו בשבת. דווקא בשבת שהגיעו אלינו אורחים. ביום שישי בבוקר, מיד כשראיתי מה קרה ביקשתי מאחד מבני הבית שייגש לקנות 2 שישיות של מים מינרלים. עם כניסת השבת התובנה שלא ניקנו מים נחשפה. הטבעי בסיטואציה כזו להגיד הוא – "מה, לא קנית מים מינרלים"? והרי אין פה מילים קשות, אבל אצל האדם השני השימוש במילה "לא" העביר מסר שאני יודעת שהוא "לא". שאני יודעת שהוא אדם שלא ניתן לסמוך עליו, והטון שהמילים נאמרו העבה והעצים את מה שאני חושבת עליו. שאני חושבת שאני לא יכולה לסמוך עליך שתקנה מים או תבצע בהצלחה הוראות כאלה ואחרות. והמים? המים הם רק אמצעי להביע משהו יותר עמוק. המים הם לא הבעיה, הבעיה היא אתה. אתה שאי אפשר לסמוך עליך.

כשמדברים על מילים שהורגות, מתכוונים במיוחד למילים שיש בהן הכללה. מילים שהשימוש בהם הורג את התפתחות האדם, הורג את האמון שיש ביננו לבין אותו אדם.

למשל – המילה "תמיד". "תמיד כשאני רוצה ממך משהו את עסוקה". או מילות הכללה כמו "כל הזמן" או "אף פעם" או "כל פעם". השימוש במילים האלה זו בעצם החלטה שמדובר במשהו עקבי, טוטאלי, מה שלא מאפשר לאדם השני לעשות תשובה. לא מאפשר לו לעשות תיקון. מילות ההכללה האלה אומרות לאדם השני, עזוב, אל תתאמץ, זה לא יעזור לך. הרי אתה מבין שבסופו של דבר תמיד אאשים אותך. בסופו של דבר אני תמיד אתאכזב ממך.

צריך להבין שהדבר הקשה ביותר שאדם חווה, ובטח כשמדובר בילד, זו ההרגשה שמאוכזבים ממנו. אכזבה זה דבר מאד קשה לאדם כי זה שם אותו במקום שהוא מרגיש שאין לו חלילה תקנה. ומילות הכללה נושאות בתוכן אכזבה, וצריך לקחת בחשבון שאלה מילים מאד משפילות, מגמדות, מכאיבות, אלה משפטים שלוקחים מהאדם את הביטחון בעצמו. לפעמים אני מאמנת אנשים מבוגרים ואני שומעת מגרונם את החוויות האלה שהם ספגו כילדים. לעיתים מדובר באנשים שאיבדו את הוריהם, אבל עדיין המילים שזכורות להן, שמתלוות לזיכרון הן מילים עוקצניות, מילים שאומרות "אי אפשר איתך" "לא משנה מה שנעשה זה הרי לא יהיה אחרת"..

בתעצומות אני משתדלת להקנות לנשים משפט מנצח שאומר "בחוויה שלי". ואם נחזור לדוגמא של המים המינרלים, שם מה שצריך היה להיאמר היה: "בחוויה שלי, כשאין מים מינרלים בשבת, במיוחד בשבת עם אורחים, בחוויה שלי יש כרגע קושי. וזו אני, זה לא קשור אליך בכלל. זו החוויה שלי. ובאמת, באותו יום שישי, מצאנו בבית קנקנים יפים, מזגנו אליהם מים מהברז, עיטרנו בפלח לימון וקוביות קרח. השתמשנו ביצירתיות שלנו. ואני, וויתרתי על להגיד "למה אי אפשר לבקש ממך כלום" ו"למה הכל עליי".

חשוב לזכור כי העבודה שדיבור הוא דבר חיצוני, ניתן ואפשר לשנות אותו ובקלות רבה.

jealous

הקנאה זו המחאה השקטה על אי שוויון

מחולשות האדם הקנאה נחשבת לתכונה נתעבת מאד. עד כדי כך היא נתעבת שאנשים מתביישים להציג אותה אדם יכול לשבת בשיחת רעים או במרכז או המתנה ולהגיד אני כועס או אני פגוע אבל אדם לא יגיד אני מקנא זאת אומרת שקנאה מעצם היותה היא נסתרת האדם המקנא מבקש להסתיר את זה בתוך עצמו

מתי אנחנו פוגשים את הקנאה? הקנאה תמיד תהיה על משהו שיש לי אותו אני לא מקנא במשהו שאין לנו למשל איננו מקנאים בטיס שמקבל את המטוס החדשני לטוס בו כי אינני טייס אבל אם אני נהג אני אקנה אם אראה רכב חדשני על הכביש ואם אני נהג ג'יפים אני אקנא במי שיש לו ג'יפ ושהנהג הוא אחד מחברי הקרובים יעלו לי שאלות שמראות את הקנאה שלי ונובעות כי גם אני יודעת לנהוג וגם אני עובד קשה לפרנסתי. התחושה שתעלה בתוכי בקנאה היא תהיה "אין כאן שוויון". אני בן אותו גיל, אני אותו מעמד אני גם עובד קשה והנה הוא נוסע על ג'יפ חדיש ואני על רכב פשוט.

אני לא אקנא במישהו שלא נמצא בססטוס שלי. הסטטוס נותן לקנאה לגיטימציה לא אקנא במישהו שרחוק ממני זה צריך להיות ברדיוס החיים שלי. במעגל הקרוב שלי.

למה קיימת קנאה בין אחים לאחיות ? כי הם במעגל הקרוב. עם אחים זה הקירבה של דם לא של קריירה או מעמד כספי.

קנאה נוספת זה באנשים שיש להם כישורים כמו שלי ובוחרים אותם ולא אותי, הם מתפרסמים ואני לא.

זה אומר שאני מקנא במשהו שהוא קרוב למשהו שיש לי. ולכן זו היא מחאה שקטה על אי שיוויון. אני טוען לשוויון כי יש לי

אם כן, אם יש לך ולא חשוב כמה זה אומר שאת יכולה להשיג יותר. זה אומר שאת בעצם מקבלת שיקוף על זה שאת יכולה להשיג הרבה יותר בתחום שבו את מקנאה כרגע. כי ברגע שאת לא יכולה להשיג יותר מתחילה השלמה. בן אדם לומד להשלים. השלמה – לסגור את החסר. מתי אני מרגישה שאני מקנאה והדבר ע'דיין לא שלם כאשר יש בי את הכח להביא עוד או לחולל שינוי באיפה שאני נמצאת. ולכן אני מקנאה. לקנאה יש פה תפקיד. היא קוראת לי לעשות משהו טוב יותר.

טור זה מציג פן אחד מתוך כמה שקשורים לנושא הקנאה, ובשבועות הבאים נעסוק בצדדים נוספים.

לפעמים מעט זה הרבה יותר!

ישנו מדרש בראשית (מקור תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס', עמוד ב') על סיפור הבריאה של היום הרביעי ליצירת העולם, בו מסופר שבאה הלבנה לפני הקב"ה ואומרת "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד?" האם ייתכן שאני והשמש נהיה באותו הגודל? ועונה לה הקב"ה: "לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ". הקב"ה לא אומר לה: אני אמעיט את אורי בך, אלא מורה לה לעשות את העבודה בעצמה. המעיטי את עצמך, את זו שתעשי בעצמך את העבודה מול רגש הקנאה שלך.

בשמים מתנהל דו שיח קבוע בין השמש לבין הירח. בחצי הראשון של החודש, כשהלבנה מתרחקת מהשמש – אורה גדל. בחציו השני של החודש כשהיא מתקרבת מחדש אל השמש הולך אורה ומתמעט, וחוזר חלילה. מכך עולה כי ככל שהלבנה מתקרבת אל השמש הולך כוחה/אורה ונחלש, מתמעט והיא כמעט ובטלה. כשהלבנה נמצאת בסמיכות אל השמש אין צורך באור שלה מאחר והשמש הינה אור אלוקי הרבה יותר חזק ומשמעותי. אולם,  כשהיא מתרחקת מאור האלוקות, הולך אורה ומתחזק מאחר ושוב יש בו צורך.

ונחזור לעולמנו שלנו. כשאנו חווים רגש של קנאה על פי רוב המקור שלו הוא התחושה שיש לנו פחות מאשר למישהו אחר. ה'פחות' הזה הוא הוראה בעבודת ה'. ל'פחות' הזה קוראים – ביטול. ה'פחות' הזה קורא לנו – "לך, ומעט את עצמך". תהיה קטן.

לשם מה להיות קטן? כדי לתת למשהו שגדול מאיתנו, אור ה', לעשות עבורנו ועבור העולם כולו את העבודה.

לא פשוטה ההוראה הזו להמעיט את עצמנו. כשאדם צריך להמעיט את עצמו, להפוך את עצמו לקטן הוא לכאורה מאבד את הביטחון שלו, לכאורה הופך 'חלש יותר'. ל'אפס'..

אז כיצד נוכל להיות קטנים יותר? כשנהיה קרובים אל אור ה'. כשנהיה במקום שנבין ונקבל שאנו קטנים לעומת הקב"ה שמנהל ומסדר עבורנו את העולם ומה שנותר לנו לעשות זה להרשות לעצמנו להיות בהמעטה כי יש לנו הכול. אנו יכולים לשחרר ולא לחשוב שאנו צריכים להציל את העולם, להשקיע ולהיות אור גדול, כי את כל זה עושה עבורנו 'האור הגדול', שהוא ה'.

אנו יכולים להסכים להיות 'אפס'  – אפס לא כי אני טיפש אלא אפס לעומתו של הקב"ה, לעומת האור האלוקי.

כשאני מוכנה להמעיט את עצמי ולפרגן לאחרים, כשאני מוכנה לתת לאנשים אחרים להאיר סביבי, זה אומר שאני מוכנה לתת לאור ה' להיות בעולם. הרי מתי יש לאדם הצורך להיות גדול? כשהוא לא רואה את אור ה', בדיוק כמו הלבנה, שכשהיא קרובה אל האור האלוקי, אין לה צורך באור שלה, מתי היא צריכה להאיר בעצמה? להרגיש גדולה? כשהיא מתרחקת.. בדיוק כך גם אנחנו.

כשאני יודעת מה הוא אור ה', ומבינה מה זה האור הזה, לא אכפת לי להיות קטנה. לא אכפת לי שאור של אחרים יאיר יותר מהאור שלי, כי אני יודעת שאני קטנה ונמצאת ליד האור הגדול ביותר – האור האלוקי.

יעקב אבינו אומר: "קטונתי מכל החסדים". קטונתי, לא גדולתי. דווקא כשאדם מושפע באור אלוקי ובחסד ה' הוא הופך קטן יותר, בדיוק מהסיבה שהוא קרוב אל ה' וזוכה בחסדיו הגדולים.

כשאנו מרגישים קנאה, כשאנו מרגישים שאין בנו את הכוח להיות 'פחות' מה'יותר' של האחרים, סימן שמה שעלינו לעשות זה להתקרב אל הקב"ה. ברגע שנתקרב אל הקב"ה, אין ספק שנוכל 'להקטין' את עצמנו,  להעלים את רגש הקנאה וליהנות מזיווה של השכינה.