פוסטים

who-u-r

מי את??

הפעם נדבר על פן נוסף של 'מחלת ריכוז עצמי גבוה' – השליטה. השליטה היא הזרוע המבצעת של הפחד, וכשמדברים בהקשר של ריכוז עצמי גבוה מתייחסים בעיקר לפחד לאבד חפצים אנשים ומקומות. אנו זקוקים לשליטה הזו כי ברגע שאני אוחזת בדברים הללו אני מרגישה בטוחה, ברורה ובוודאות.

הייתי פעם בסדנה בה התבקשו כל הנוכחים להציג ולספר על עצמם אבל בלי שם משפחה (ייחוס) בלי כתובת מגורים (מקום) בלי הגדרת תפקיד ומקצוע..

מסתבר שכשאנחנו מגדירים את עצמנו, על פי רוב נגדיר את עצמו באמצעות חפצים מקומות ואנשים. אנחנו נשענים על הדברים האלה. הם אלה שהופכים אותנו למי שאנחנו. אנחנו גם נוהגים לזהות ולקטלג אנשים אחרים באמצעות חפצים מקומות ואנשים. הוא גר כאן וכאן? הוא עשיר ומצליחן. שם המשפחה שלו כזה? אההה מכירה את המשפחה, אנשים טובים ומיוחסים.. יש לו רכב מסוג מסוים? הוא עשיר, עני או סתם לא יוצלח..

חשוב להבין שריכוז עצמי גבוה שולט על שלושת המימדים האלה – חפצים אנשים ומקומות משום שהם כל כך מחזקים את מי שאני. כשאני אציג את עצמי אני תמיד אציין – ייחוס, מקום מגורים, תפקיד, רכוש – כדי לאפשר לאנשים לקטלג אותי במקום טוב.

הפחדים שלי הם לאבד את המקומות האלה, את הממדים האלה כי אם אני מאבדת אחד מהממדים אני עשויה למקם את מקומי הטוב.

אם חלילה אאבד את מקום העבודה שלי ואנשים ישאלו אותי במה אני עוסקת ואצטרך להגיד שכרגע אין לי עבודה – איך הם ידעו איך לקטלג אותי? אם הייתי נשואה והתגרשתי, איך אנשים ידעו לאן לקטלג אותי?

כל ההתייחסות הזו לדברים חיצוניים היא תוצאה מאותה– מחלה ברוחניות כפי שהצגתי את ריכוז עצמי גבוה בטור הקודם. מחלה שגורמת לנו להיאחז בדברים חיצוניים.

השאלה היא מי אני באמת?

אנו מאמינים שאם אנחנו יודעים על מישהו פרטים כמו איפה הוא גר מי הייחוס שלו במה הוא עוסק באיזה אוטו הוא נוהג עוזר לי להכיר אותו ובעצם אני לא משקיעה בהיכרות של הרוחניות שלך, אני לא באמת מכירה אותך.

אנו צריכים להבין שה'אני' שלנו זה לא חפצים או מקומות, או אנשים (ייחוס) מה שחשוב זה שה'אני' שבנו חי, שהרוח שבנו חיה. שהרוח שבי היא אלוקים ולהתחבר אל האלוקים שבי. המקום שמבין שה' עושה בשביי את כל מה שאני צריכה ולא יכולה לעשות לבד. להבין שרצונו ורק רצונו ייעשה, ושהוא דאג דואג וידאג.

פעם ר' אשר פרוינד זצ"ל אמר "כששואלים אותך מה שלומך אל תגידי ה' יעזור אלא ה' עוזר." ה' עוזר רגע רגע והחיבור אל הרוח עוזר לנו להתנתק מהתלות שלנו בדברים חיצוניים.

אחת הדוגמאות האופייניות היא הקושי שלנו כשילד שלנו מתחתן. מדובר בקושי אמיתי ולא קל. הילד שלנו עוזב את הבית ומתחבר אל מישהו אחר – בן או בת זוג. פתאום אנחנו מרגישים 'לא רלוונטיים'. אנחנו הופכים למספר 2 או אולי אפילו פחות, הוא כבר פחות מתייעץ, פחות נמצא, פחות מבקר.. כשנמצאים במקום של ריכוז עצמי גבוה זה מאד פוגע. אבל כשמבינים שכל התפקיד שלנו הוא תפקיד רוחני, לא תפקיד של תלות בילד או של הילד בנו אלא תפקיד של לספר לילד כל מה שאנחנו יודעים ויכולים על מה הוא העולם הזה ומה תפקידנו בו ועכשיו לשלוח אותו בברכה שתצלח דרכו ויצליח להגשים את חלומו.

ואסיים בסיפור ששמעתי על הבעל שם טוב הקדוש. פעם הגיע אליו יהודי וביקש ממנו "רבי, למד אותי להיות מאושר". ענה לו הבעל שם טוב, למה אתה בא אליי? סע אל ר' יעקב בעיירה זו וזו והוא ילמד אותך".

נסע היהודי אל אותה העיירה וחיפש את ר' יעקב, אחרי חיפושים רבים מצא היהודי את ביתו של ר' יעקב בפאתי העיירה. בית דל, מט ליפול שזועק כולו עוני וחוסר. נכנס היהודי אל ביתו של ר' יעקב וגם בפנים הוא פוגש בדלות איומה אבל ר' יעקב שר ורוקד. פנה היהודי אל ר' יעקב ואמר לו "שלח אותי אליך הבעש"ט שלמד אותי מה הוא אושר". הסתכל ר' יעקב על היהודי ואמר לו: "אושר? איך אני יכול ללמד אושר? הרי לא חסר לי כלום אז וודאי שאהיה מאושר. חפש משהו שחסרים לו דברים והוא מאושר, הוא יוכל ללמד אותך"..

כשנבין שהמשמעות של מי שאנחנו, שהאושר שלנו נמצא בתוכנו ולא בדברים חיצוניים – אנשים מקומות וחפצים – נחיה חיים ללא פחד, מלאים במשמעות ומאושרים.