שאלתם פעם מישהו, מי שזה לא יהיה, אם הוא מרוצה מחייו או מעצמו וקיבלתם תשובה חיובית?

סביר להניח שלא.

רוב הזמן אנחנו לא מרוצים מעצמנו, מההישגים שלנו, מהדברים שהבאנו אל חיינו, מההספקים שלנו.. תמיד יש לנו הרגשה שיכולנו יותר, שרצינו יותר ולא השגנו, שאם רק היינו טובים יותר, או מתאמצים או חרוצים יותר, וודאי שהיינו משיגים  ומגיעים ליותר.

אני זוכרת פעם שיחה עם חברה טובה, היא חזרה שוב ושוב על האמירה – "אני לא עושה כלום!" והיה שם כל כך הרבה חוסר שביעות רצון.. ואז אמרתי לה: אבל את בהיריון! היא פתחה עליי זוג עיניים ואמרה לי אז מה? מה זה קשור? אני לא עושה כלום! אמרתי לה, את עושה כל כך הרבה, את עושה ילד! היא הקשיבה לי וענתה "וואו, את צודקת…"

אחת הסיבות שגורמות לנו לא להיות מרוצים מעצמנו, היא האמונה כי אם נגיד שאנחנו מרוצים זה יסתום את הגולל על המאמצים שלנו להגיע ליותר ואם נגלה חוסר שביעות רצון זה מה שידרבן אותנו להתאמץ ולהמשיך ולהגיע ליותר. (במאמר המוסגר אגיד שהעניין הזה עובד הפוך על הפוך, דווקא שביעות רצון היא זו שתמשוך אליה עוד מאותו הדבר, לפי הכלל שדומה בדומה מושך.. כשאני במקום של שביעות רצון אביא עוד מזה אל חיי.. בדיוק כפי שאם אני בעצבות או בדיכאון אביא עוד מאותו הדבר אל חיי).

תתארו לכם מצב שמישהו, קרוב או רחוק אל חייכם, יגיע אליכם פעם בשבוע ויגיד לכם כמה הוא לא מרוצה מההישגים שלכם.

יכולתם להרוויח יותר.

בגיל 30 כבר הייתם צריכים להיות בעלי בית משל עצמכם.

אפשר היה להכניס אל סדר היום שלכם עוד פרויקט ולא להסתפק רק במשרה היחידה שלכם.

סביר להניח שהייתם פגועים עד עמקי נשמתכם מאותו האדם. לא הייתם מוצאים בדברים שלו דרבון או העצמה אלא ביקורת וחוסר הערכה, מה שהיה גורם לכם לבזבז אנרגיה לא מעטה על הסברים, תירוצים והתגוננות.

אז למה אנחנו מאפשרים לאדם שהכי קרוב אלינו – אנחנו – לעשות את זה לעצמנו ועל בסיס יומי? ולפעמים כמה וכמה פעמים באותו היום?

למה כשמישהו אומר לי ששמנתי אני נעלבת עד עמקי נשמתי ולעצמי אני מרשה להגיד כל יום וכל היום ששמנתי ואני שמנה?

מסתבר, שכפי שכתבתי למעלה ישנה ברבים מאיתנו האמונה שביקורת  ושפיטה עצמית מעצימות ומאתגרות אותנו ולכן אנחנו ממשיכים שוב ושוב ועוד ועוד להטיח בעצמנו מילים קשות וביקורת לא קלה.

מה הן האמונות האלה שגורמות לנו להתנהג לעצמנו באופן שלא היינו רוצים שאחרים ינהגו?

אמונות אלו כללים וחוקים שהבאנו איתנו מבית הורינו. מה נכון. מה לא נכון. מה מצליח ומה לא. מה עושים, איך עושים. מי זה גבר מה זו אישה.

אמונות אלו האבנים שבונות את חיינו. את קירות חיינו שמהווים עבורנו ביטחון ובית.

"כדי להרוויח כסף צריך לעבוד קשה" – זו אמונה.

"אישה היא חלשה" – זו אמונה

"גבר לא יכול להראות חולשה" – זו אמונה.

"עצמאים לא ישנים בלילה" – זו אמונה.

"גבר לא מבשל רק אישה" – זו אמונה.

כל אמונה כזו היא אבן שממנה בנינו את הקירות שמגנים עלינו, שמאפשרים לנו את הביטחון בחיינו. ולכן כל ויכוח או חריגה מהאמונות האלה מהווה סתירה לחוק ולכלל שהוא הכרחי עבורנו. חוק וכלל שבונים את חיינו.

וכשיש וויכוח לגבי אמונות, במיוחד בין בני זוג, שכל אחד מהם מגיע מבית עם אמונות אחרות, מדובר בויכוח קשה מאד, כי זה ויכוח שמבחינתנו מדבר ממש על הבסיס של הכול, כי לשנות אבן כזו, להזיז אותה ממקומה או להחליף אותה באבן אחרת, זה ממש פגיעה בביטחון של חיינו.

אני זוכרת שאחרי הלידה הראשונה שלי, תקופת ההחלמה שלי הייתה ארוכה מאד ואחד הדברים שהיה לי קשה ביותר לבצע, היה תליית כביסה וכך בעלי, לקח על עצמו, בשמחה רבה הייתי אומרת, את התפקיד הזה.

יום אחד בני הבכור חזר מהגן וסיפר שהם למדו שיר בשם "מי כאן הלל".. והגננת שרה כך: "מי כאן הלל מי כאן הלל, הלל שאופה חלות".. אבל הבן שלי חזר הביתה ולא יכול היה לשיר הלל שאופה חלות כי מבחינתו גבר לא אופה חלות, אז הוא שינה את מילות השיר ל: "מי כאן הלל, מי שתולה כביסה"..

ועם האמונה האלה אנחנו מתחתנים ובונים בית חדש עם מישהו שהגיע עם אמונות משלו ומתגלעים ויכוחים לא פשוטים, כשכל אחד בטוח שהאמונה שלו היא הנכונה ובכל פעם שאנחנו  צריכים להחליף אמונה, זה להחליף לבנה בקיר החומה הבטוחה והיצוקה של חיינו. וגם אם מדובר באמונה שלא קל לחיות איתה, אמונה שמקשה ומרעה את חיינו, היא הלבנה בקיר שלנו.

כדי להחליף לבנה צריך הרבה הסכמה ויכולת להתגבר על פחד גדול מאד. כי מי יודע אם הלבנה הזו לא תפיל את הקיר כולו, או  תהפוך אותו לקיר של גבס או סתם דיקט במקום קיר יציב עם שורשים עמוקים..

בטורים הבאים נמשיך לדבר על הלבנים האלה שבונות את קירות חיינו. איזו אבן נוכל להזיז, איזו לא נוכל להזיז לעולם, ויהיו כמובן לבנים שכשנחליף אותן נפגוש את היכולת לפרוץ ולעשות שינוי בחיינו, כולל אפילו שינוי במצבנו הכספי.

אנחנו זקוקים ללבנים האלה שיתנו לנו ביטחון, אבל אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא זקוקים לכל הלבנים שאנחנו סוחבים איתנו אל חיינו.