פוסטים

jealous

הקנאה זו המחאה השקטה על אי שוויון

מחולשות האדם הקנאה נחשבת לתכונה נתעבת מאד. עד כדי כך היא נתעבת שאנשים מתביישים להציג אותה אדם יכול לשבת בשיחת רעים או במרכז או המתנה ולהגיד אני כועס או אני פגוע אבל אדם לא יגיד אני מקנא זאת אומרת שקנאה מעצם היותה היא נסתרת האדם המקנא מבקש להסתיר את זה בתוך עצמו

מתי אנחנו פוגשים את הקנאה? הקנאה תמיד תהיה על משהו שיש לי אותו אני לא מקנא במשהו שאין לנו למשל איננו מקנאים בטיס שמקבל את המטוס החדשני לטוס בו כי אינני טייס אבל אם אני נהג אני אקנה אם אראה רכב חדשני על הכביש ואם אני נהג ג'יפים אני אקנא במי שיש לו ג'יפ ושהנהג הוא אחד מחברי הקרובים יעלו לי שאלות שמראות את הקנאה שלי ונובעות כי גם אני יודעת לנהוג וגם אני עובד קשה לפרנסתי. התחושה שתעלה בתוכי בקנאה היא תהיה "אין כאן שוויון". אני בן אותו גיל, אני אותו מעמד אני גם עובד קשה והנה הוא נוסע על ג'יפ חדיש ואני על רכב פשוט.

אני לא אקנא במישהו שלא נמצא בססטוס שלי. הסטטוס נותן לקנאה לגיטימציה לא אקנא במישהו שרחוק ממני זה צריך להיות ברדיוס החיים שלי. במעגל הקרוב שלי.

למה קיימת קנאה בין אחים לאחיות ? כי הם במעגל הקרוב. עם אחים זה הקירבה של דם לא של קריירה או מעמד כספי.

קנאה נוספת זה באנשים שיש להם כישורים כמו שלי ובוחרים אותם ולא אותי, הם מתפרסמים ואני לא.

זה אומר שאני מקנא במשהו שהוא קרוב למשהו שיש לי. ולכן זו היא מחאה שקטה על אי שיוויון. אני טוען לשוויון כי יש לי

אם כן, אם יש לך ולא חשוב כמה זה אומר שאת יכולה להשיג יותר. זה אומר שאת בעצם מקבלת שיקוף על זה שאת יכולה להשיג הרבה יותר בתחום שבו את מקנאה כרגע. כי ברגע שאת לא יכולה להשיג יותר מתחילה השלמה. בן אדם לומד להשלים. השלמה – לסגור את החסר. מתי אני מרגישה שאני מקנאה והדבר ע'דיין לא שלם כאשר יש בי את הכח להביא עוד או לחולל שינוי באיפה שאני נמצאת. ולכן אני מקנאה. לקנאה יש פה תפקיד. היא קוראת לי לעשות משהו טוב יותר.

טור זה מציג פן אחד מתוך כמה שקשורים לנושא הקנאה, ובשבועות הבאים נעסוק בצדדים נוספים.

לפעמים מעט זה הרבה יותר!

ישנו מדרש בראשית (מקור תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס', עמוד ב') על סיפור הבריאה של היום הרביעי ליצירת העולם, בו מסופר שבאה הלבנה לפני הקב"ה ואומרת "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד?" האם ייתכן שאני והשמש נהיה באותו הגודל? ועונה לה הקב"ה: "לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ". הקב"ה לא אומר לה: אני אמעיט את אורי בך, אלא מורה לה לעשות את העבודה בעצמה. המעיטי את עצמך, את זו שתעשי בעצמך את העבודה מול רגש הקנאה שלך.

בשמים מתנהל דו שיח קבוע בין השמש לבין הירח. בחצי הראשון של החודש, כשהלבנה מתרחקת מהשמש – אורה גדל. בחציו השני של החודש כשהיא מתקרבת מחדש אל השמש הולך אורה ומתמעט, וחוזר חלילה. מכך עולה כי ככל שהלבנה מתקרבת אל השמש הולך כוחה/אורה ונחלש, מתמעט והיא כמעט ובטלה. כשהלבנה נמצאת בסמיכות אל השמש אין צורך באור שלה מאחר והשמש הינה אור אלוקי הרבה יותר חזק ומשמעותי. אולם,  כשהיא מתרחקת מאור האלוקות, הולך אורה ומתחזק מאחר ושוב יש בו צורך.

ונחזור לעולמנו שלנו. כשאנו חווים רגש של קנאה על פי רוב המקור שלו הוא התחושה שיש לנו פחות מאשר למישהו אחר. ה'פחות' הזה הוא הוראה בעבודת ה'. ל'פחות' הזה קוראים – ביטול. ה'פחות' הזה קורא לנו – "לך, ומעט את עצמך". תהיה קטן.

לשם מה להיות קטן? כדי לתת למשהו שגדול מאיתנו, אור ה', לעשות עבורנו ועבור העולם כולו את העבודה.

לא פשוטה ההוראה הזו להמעיט את עצמנו. כשאדם צריך להמעיט את עצמו, להפוך את עצמו לקטן הוא לכאורה מאבד את הביטחון שלו, לכאורה הופך 'חלש יותר'. ל'אפס'..

אז כיצד נוכל להיות קטנים יותר? כשנהיה קרובים אל אור ה'. כשנהיה במקום שנבין ונקבל שאנו קטנים לעומת הקב"ה שמנהל ומסדר עבורנו את העולם ומה שנותר לנו לעשות זה להרשות לעצמנו להיות בהמעטה כי יש לנו הכול. אנו יכולים לשחרר ולא לחשוב שאנו צריכים להציל את העולם, להשקיע ולהיות אור גדול, כי את כל זה עושה עבורנו 'האור הגדול', שהוא ה'.

אנו יכולים להסכים להיות 'אפס'  – אפס לא כי אני טיפש אלא אפס לעומתו של הקב"ה, לעומת האור האלוקי.

כשאני מוכנה להמעיט את עצמי ולפרגן לאחרים, כשאני מוכנה לתת לאנשים אחרים להאיר סביבי, זה אומר שאני מוכנה לתת לאור ה' להיות בעולם. הרי מתי יש לאדם הצורך להיות גדול? כשהוא לא רואה את אור ה', בדיוק כמו הלבנה, שכשהיא קרובה אל האור האלוקי, אין לה צורך באור שלה, מתי היא צריכה להאיר בעצמה? להרגיש גדולה? כשהיא מתרחקת.. בדיוק כך גם אנחנו.

כשאני יודעת מה הוא אור ה', ומבינה מה זה האור הזה, לא אכפת לי להיות קטנה. לא אכפת לי שאור של אחרים יאיר יותר מהאור שלי, כי אני יודעת שאני קטנה ונמצאת ליד האור הגדול ביותר – האור האלוקי.

יעקב אבינו אומר: "קטונתי מכל החסדים". קטונתי, לא גדולתי. דווקא כשאדם מושפע באור אלוקי ובחסד ה' הוא הופך קטן יותר, בדיוק מהסיבה שהוא קרוב אל ה' וזוכה בחסדיו הגדולים.

כשאנו מרגישים קנאה, כשאנו מרגישים שאין בנו את הכוח להיות 'פחות' מה'יותר' של האחרים, סימן שמה שעלינו לעשות זה להתקרב אל הקב"ה. ברגע שנתקרב אל הקב"ה, אין ספק שנוכל 'להקטין' את עצמנו,  להעלים את רגש הקנאה וליהנות מזיווה של השכינה.

אל תעירו את הדוב!

הקנאה היא אחת מהמידות אותן טבע הקב"ה בבני האדם. מאחר וכך ישנם רבים שהגיעו לעולם הזה במיוחד כדי לתקן מידה זו. התפקיד שלנו הוא שלא להיות אלה שמעוררים אצלם את הקנאה, לא לגרום לדוב הזה להתעורר משנתו ולרקוד.

האנשים, שעלולים בעיקר לגרום לאותו הדוב להתעורר הם דווקא האנשים להם קיימת קרבה פיזית אלינו. בני משפחה, חברים, עבודה, לימודים ועוד. הסיבה לכך היא שככל שהקרבה גדולה יותר, תחומי ההשוואה רבים יותר וההשוואה, כפי שכבר אמרנו, היא אחד המקורות לקנאה.

האכזבה מעירה את הדוב!

במקרים אלה, הזרז העצמתי ביותר לגילויי קנאה הוא רגש האכזבה.

האכזבה מקורה בציפיות. אני מצפה למשהו וכשאני לא מקבל את מה שציפיתי לו, אני חש אכזבה. וכשאני חש אכזבה אני עורך השוואות בין מה שיכול להיות לבין מה שיש. בין מישהו אחד שכן יכול, לבין מישהו אחר שלא.

כשאנחנו – כהורים, כמורים, כבני זוג משדרים לצד שכנגד שאנחנו מאוכזבים ממנו, אנו מעוררים בו קנאה כלפי מישהו אחר שנמצא בהשוואה אליו במקום טוב יותר.

כשהורה פונה לילד ומספר לו שהוא התאכזב ממנו כי הוא לא מספיק עוזר, או לומד או מביא ציונים כמו אחיו, הוא מעורר אצלו מיד את הדוב וגורם לו לקנאה עצומה באחיו. כשבעל פונה לאשתו ושואל: מדוע את לא יכולה להיות מאורגנת כמו אחותי, הוא מיד מעורר אצלה רגש של קנאה שמופנה אל אחותו. כל שיח כזה הוא תוצר של אכזבה, וכל אכזבה כזו מעוררת את הדוב משנתו.

נכון, שהאכזבה שלנו היא לא זו שיוצרת את הקנאה יש מאין. האכזבה היא טריגר שמעורר להשוואה. אם אתה מאוכזב ממני אתה שם אותי במקום נחות יותר לעומת משהו אחר שעושה כנראה את הדברים טוב יותר ולשביעות רצונך.

חשוב מאד שנקפיד שלא להשתמש בכלי האכזבה, כדי לא לעורר את הדוב הישן שיקום ויביא איתו את רגש הקנאה. אחת הדברים שמאפשרות שלא להגיע לידי אכזבה היא להקטין את הציפיות. כשהציפיה לא קיימת, לא מגיעה בעקבותיה אכזבה שמביאה את הקנאה.

ה' נותן לנו את מה שאנו צריכים לא מה שאנחנו רוצים!

אחת הדרכים להוריד ציפיות ומתוך כך להוריד את האכזבה היא ההבנה שמה שאנחנו מקבלים זה הדבר הנכון ביותר עבורנו. כי כאמור, מקורה של האכזבה היא בציפיה, אנו מצפים למשהו מסויים, לא מקבלים בדיוק את מה שרצינו, והמקום הזה מביא את האכזבה שבהמשך מעוררת את הקנאה במי שכן הצליח לקבל את הדבר הזה.

אל תפסיקו לרצות, אל תפסיקו לצפות. אבל קבלו את רצונו של ה' וקבלו את התוצאה שהוא מביא אליכם. הרצון והעשייה שלכם, התוצאה היא שלו.