נשאלתי האם אדם, שנמצא בריכוז עצמו גבוה, מודע למצב שלו.

ראשית, ניגע בשאלה, האם אדם יודע מי הוא? על פי רוב אדם נגוע במידות עצמו. כשהוא עצבני הוא יסביר שהוא לא עצבני אלא עיצבנו אותו, הוא לעולם לא יגיד שהוא פגיע אלא יסביר שכל אחד היה נפגע אם היו עושים לו כך או כך, אדם כל כך קרוב אל עצמו ומרגיש בתוכו כמו ילד חסר הגנה שהוא בוחר תמיד להגן על הילד הזה שנמצא שם בפנים, וחוץ מאשר להגן עליו הוא לא באמת מבין את המהות של מה שעובר עליו.

האפשרות שלנו לדעת באמת מי אנחנו עוברת תמיד דרך האחר.  איך זה קורה? כאשר אני פוגשת בתכונה שגורמת לי להתרגז, להתעצבן, כשיש תכונה אצל אחר שמגרדת ומעוררת אותי.. סימן שהיא קיימת אצלי.

כאשר אני, לדוגמא, פוגשת תכונה כמו שליטה, הדבר הראשון שהם עושים לי הם מעוררים אותי, הם מעצבנים אותי, אני אוהבת להיות בחברתם של אנשים כנועים. לא כי אני יכולה לשלוט בהם אלא כי הם לא מעוררים את השליטה שבי. וכך נראה קנאים שונאים קנאים, רמאים שונאים רמאים, ולא רק זה אלא שכל אחד ימצא מהר מאד את האנשים שדומים לו, כי הוא מכיר את תכונותיהם.

את אותו הדבר נמצא כמובן גם אצל אנשים הסובלים מריכוז עצמי גבוה. תעשו לעצמכם מבחן ותבדקו האם כשבאזורכם נמצא אדם עם ריכוז עצמי גבוה זה מרגיז ומגרד אתכם או שאתם חשים כלפיו חמלה, הבנה או הסכמה? אם אדם כזה מרגיז אתכם וגורם לכם להתבטא ולומר, או לחשוב "תראי איך הוא מדבר על עצמו, תראי איך רק הוא חשוב לו.. סימן שאתם נגועים באותה המידה. כי כל מה שאדם אומר על חברו, בן הזוג שלו, ילדיו קיים בו. לא יכולה להציק לי תכונה שאין לי אותה.

עכשיו, כשאנחנו יודעים איך ניתן לזהות את התכונה, איך נוכל לעזור לאדם שסובל מריכוז עצמי גבוה?

ראשית, צריך להסב את תשומת ליבו של אותו אדם שהדרך בה הוא בוחר כרגע, 0וגעת ומכאיבה לו. ניקח לדוגמא אישה שמגיעה לאימון כי היא פגועה מאד מהבן שלה, אבא לחמישה ילדים, שלא מגיע אליה מספיק להתארח בשבתות. הבן מסביר לה למה קשה לו להגיע אך היא פגועה. כמה שהיא מנסה לעבוד על עצמה הפגיעות הזו עדיין מנהלת אותה.

והשאלה שלי אליה בתור מאמנת תהיה: מה הרווח שלך מהפגיעות הזו? התגובה הראשונה שלה תהיה כמובן פליאה "איזה רווח יש לי מכל הסבל הזה? אני הרי סובלת. ואז בעדינות אני אומרת לה: "אולי הסבל הזה הוא הרווח שלך?

לאחר שקצת שוקעת ההתנגדות הראשונית היא מבינה שברגע שתרפה מהסבל שלה היא תבין שלבן שלה, אבא ל חמישה ילדים מאד לא פשוט לצאת מהבית בשבת, ובטח שיש שם מתח על זה שהילדים הופכים את הבית של סבתא, והאישה גם לה יש מה להגיד… כשממשיכים ומסבירים ומאירים לה את הנקודה שבעצם הפרשנות שלה את האירוע היא זו שהפכה את הכול לסבל נוראי. ולא רק.. אלא ממשיכים ומראים לה: את יודעת למה את רוצה לסבול? כי את רוצה להיות במרכז. את, ולא הבן שלך עם חמשת הילדים שמתקשה להגיע. את זו שרוצה להיות במרכז.

אבל, לא קל ואולי לא נכון להגיד לאדם שזקוק לבמה – רד מהבמה. מה שנכון לעשות זה לבחור עבורו במה אחרת..  מעלים אותה על הבמה של האימא שמבינה את הילד שלה. שאומרת לו: "למרות שכל כך קשה לי, אני רואה כמה קשה לך. אני מבינה את החוויה שלך. גם אם קשה לי, מבחינתי הקושי שלך הוא במקום הראשון כי חשוב לי שתהיה אבא טוב לנכדים שלי". ברגע שמאפשרים לה במה אחרת היא הופכת להיות מובילה ומאפשרת. במקום לנסות לתקן אותה, צריך לאפשר לה להבין שהיא זקוקה למרכז – ואז פשוט להחליף לה מרכז במרכז. ממרכז שומת הלב של 'עשו לי שתו לי אכלו לי', למרכז של "אני יכולה להבין, אני יכולה להכיל, אני יכולה להיות שם בשבילך ולהיות קשובה. חשוב לדעת כי אנשים שמכורים לבמה, אם ניקח להם אותה, הם יכולים להיכנס לדיכאון.

אנו נשארים עם הבמה, נשארים עם השחקנים, אבל מחליפים את התפקידים והמשמעות שלהם אחרת. הבן יכול מעכשיו לומר: "רק אימא כמו אימא שלי יכולה להבין ולהכיל שהקושי להתארגן עם חמישה ילדים הוא קושי גדול, ולהמשיך לאהוב אותי, על אף. והיא במקום לקטר ולסבול קיבלה כתר של אם דואגת, אוהבת ואכפתית. נכון, שאי אפשר לחלוטין למנוע את המצב של ריכוז עצמי גבוה וכל המשתמע ממנו, אבל עדיין, החלפת התפקיד היא החלפת המשמעות לחיים וכמו שכבר ציינתי בטורים קודמים, כשיש משמעות לחיים, כשיש מטרות, כשמבינים את הרוח, כשיודעים שמגיעים לעולם כדי למלא את רצונו של הקב"ה ורצונו הוא שאגבה ואעצים את המשפחה שלי, זה אפשרי.