פוסטים

אל תסגרו את הדלת על העבר שלכם!

פעמים רבות, הנטייה הראשונית והטבעית שלנו היא לדלג מעל חוויות עבר לא פשוטות שעברנו, לנעול אותן מאחורי סורג ובריח ולשכוח. להתעלם. לא להתייחס ולא לדבר על זה כי הרי מי רוצה להיות שם שוב?  לחוות שוב את הכאב וההשפלה שחשנו בעבר? הרי כבר היינו שם ויצאנו משם, אז בשביל מה לחזור לשם שוב?

העבר הוא השורשים שלנו. ושורשים הם, מה לעשות, הבסיס לגזע, הבסיס לפירות. השורשים הם השייכות שלנו. ללא שורשים נהיה אנשים תלושים, ללא חיבור, ללא בסיס.

אבל לא רק.

כפי שכבר ציינתי פעמים רבות, חוויות קשות שאנו עוברים, כאב, השפלה, הם לא 'סתם'. חוויות מהסוג הזה, קשות ככל שיהיו, הן שיעורי בית שאנו צריכים לעבור, הן משהו שבא ללמד אותנו, הן משהו שיש לו תפקיד חשוב מאד בחיים שלנו ובתהליך שאנו צריכים לעבור כדי להגיע למקום טוב ונכון יותר עבורנו.

אם לא נסתכל אחורה, איך נלמד מה נכון או לא נכון לעשות בהמשך? העבר מיוצג במילה "למה", אך כשמדברים על הווה ועתיד משתמשים במילה "מה", ואיך נדע מה נכון לעשות כרגע אם לא נבין מה היה שם בעבר? והרי גם אם נסתכל אחורה ונמצא שם טעויות קשות ונוראיות שעשינו, הטעויות האלה, ההבנה של מה נעשה שם לא נכון, הם מה שילמדו אותנו "מה" לעשות עכשיו. "מה" לעשות בעתיד ואיך לעשות את זה טוב ונכון יותר.

מה שחשוב זה האופן בו אנחנו מסתכלים על העבר שלנו.

כשאנחנו מסתכלים אחורה לעולם לא נסתכל ממקום של האשמה, ממקום של קורבנות, וממקום של הצטדקות. כשאני מצדיקה את עצמי על דברים שעשיתי בעבר, כשאני מנסה להציג את עצמי כצודקת, באותו הרגע אני מפסידה את תובנת התהליך. כי כשאני מצטדקת ומגינה על עצמי אני לא מאפשרת לעצמי לעשות שינוי, לזוז מהמקום בו אני נמצאת, כשאני מחזיקה בהצטדקות, אני מפספסת את כל המהות של המשבר, שמהותו ותפקידו להביא אותי להתבוננות עמוקה והבנה.

ישנו משפט שאומר "אנו משתנים כשכאב המצב גדול יותר מכאב השוני". השינוי הוא דבר מפחיד, אנו נוטים להיתקע במצבים לא פשוטים רק כי השינוי מפחיד אותנו יותר. ואז, כדי שנצליח לזוז, כדי שנצליח לעשות את השינוי, נגזר עלינו לסבול כאב. כי רק הכאב הגדול הזה, שמסתבר גדול יותר מהכאב והפחד שבשינוי, יגרום לנו לזוז.

כשנעיז להסתכל על העבר שלנו נמצא שם אירועים לא פשוטים שגרמו לנו לגלות על עצמנו דברים שלא ידענו.. בני בכורי היה ילד היפר אקטיבי. תפיסת האמהות בעיניי הייתה אידיאלית. אימא, שמטיילת להנאתה עם ילד חייכן, רחוץ וממושמע. אבל אצלי זה לא היה ככה ובתחילה לא ידעתי מה לעשות עם המשבר הזה שפקד אותי. אבל אחר כך, גיליתי שהמשבר הזה גילה בי צדדים אימהיים שלא הכרתי. אמהות שלא ידעתי שקיימת בי. ועל כך אני חייבת לו תודה. ואני לא היחידה. כל כך הרבה נשים מגלות דרך משברים עם ילדים שיש בהן צדדים כל כך חזקים ויפים ומיוחדים שלא היו מגלות בעצמן לולא המשבר.

גם כעם, העם הנבחר, אנו נקראים להיות עם מסוג אחר. אנו מסתכלים סביבנו ורואים עמים שחיים בתוך פסטורליה אידיאלית. ללא מלחמות, ללא קשיים מבית ומחוץ, ללא בעיות כלכליות. אבל אנחנו לא באנו לכאן כדי לחיות במושלמות ובשקט. אנחנו כעם יש לנו תפקיד אחר לחלוטין. תפקיד שאמור לבנות אותנו ולהכין אותנו לגאולה. להיבנות מהעבר שלנו ולהביא את ההווה והעתיד למקום נכון וטוב יותר, מקום טהור יותר, נקי ומכוון יותר. מקום של צמיחה ושינוי.

אנו לא נדרשים לבקש קושי. אבל כשאנו נקלעים למשבר אנו צריכים להודות לה' שהוא מאמין בנו שאנחנו יכולים לצלוח את המשבר ולצמוח ולהיבנות ממנו. כשמישהו מצפה מאיתנו, זה אומר שהוא מאמין שיש בנו את היכולת. וכך גם אנחנו, כשהקב"ה מביא אל פיתחנו קושי זה אומר שהוא מאמין ומצפה מאיתנו שבאמצעות המעשים שלנו נצמיח את עצמנו, את הבית הפרטי שלנו ואף נסייע לבנייתו של בית המקדש השלישי.

משבר מזמן לנו דברים שלא מגיעים באופן הרגיל. הוא יוצר עבורנו אפשרות לשיחה. אפשרות לתשומת לב שבדרך הרגילה לא הייתה באה לידי ביטוי. כשילד בבית עובר משבר זה גורם לכולנו לעצור ולשים לב. לעצור ולשנות את ההתנהגות הרגילה שלנו. לעצור ולנהל שיחה, או דיון, או פשוט לתת חיבוק חם ומיוחד. משהו שלא היה נעשה באופן הרגיל. המשבר מספר לנו שבדרך הרגילה והמקובלת לא היה ניתן ליצור שינוי. לא היה ניתן לעזוב את ההרגלים שלנו וללמוד להקשיב לשני ממקום חדש.

מאחלת לכולנו שניתן לעבר שלנו להצמיח אותנו ולהנחות אותנו לדבוק יותר בעבודת ה', באהבת אחים, לדבוק באהבת עם ישראל להיות במקום יותר כנוע פחות שופט ויותר מכיל ובזכות זה נזכה שבית המקדש השלישי יתגלה.