המשך אמונות…

בטור הקודם דיברתי על הקושי שלנו להיות מרוצים מחיינו.

תמיד נדמה לנו שאפשר יותר. תמיד נדמה לנו שאפשר אחרת. תמיד נדמה לנו שזה לא מספיק ובעיקר – לא כמו שחשבנו שיהיה.

נגעתי בסיבה העיקרית להרגשה הזו והיא האמונות שאנו מביאים מבית הורינו.

כל החוקים, הכללים, הגבולות והיעדים שקיבלנו בבית הורינו והפכו עבורנו ל'אבני יסוד' בחיינו. האבנים שמהוות את קירות הביטחון שמאפשרים לנו הרגשת ביטחון בחיינו.

חשוב שנזכור כי אבנים אלה הכרחיות בחיינו. אין בר אנוש שיכול לחיות ללא כללים וגבולות כמו גם יעדים וחזון.

החזון לאן נרצה להגיע, מה אנחנו רוצים שיקרה בחיינו נחוצים לקיומו של העולם באופן כללי, לקיומה של קהילה וגם לקיומו של הפרט.

מה שכן, בסיומו של הטור הקודם הבנו כי כדי שנוכל לחיות בשיתוף עם אדם נוסף, או כדי שנוכל להתקדם בחיינו ישנן אבנים בחיינו שנצטרך להזיז.

בדיוק במקום הזה נכנס אחד הכלים המוכרים מאד בתעצומות והוא נושא ה"שליטה".

השליטה היא זו שמחזיקה את האבנים בחיינו, שבונה את קיר הלבנים שלנו, באמצעותו אנו שולטים על תובנת היעד, החוקים והכללים של חיינו.

אתן דוגמא מחיי האישיים. אני זוכרת שפגשתי לראשונה את כלתי, בזמנו, רעייתו לעתיד של בני הבכור. זה היה עוד לפני שהם החליטו סופית שהם מתחתנים כשבאותו הזמן גם בני ניפגש עם חמיו לעתיד.

לא הייתי מנוסה אז בכל ענייני חמות כלה ושאלתי את השאלות שחשבתי שנכונות להישאל באותו הזמן.

שאלתי אותה היכן למדה, מה היא עושה ובין היתר האם היא מבשלת? התשובה שלה הייתה חד משמעית – אני לא מבשלת ולעולם גם לא אבשל.

בשבילי זה היה כמו שמישהו הפיל על ראשי לבנה של טון.

האמונה בה החזקתי בשליטה רבה והבאתי מהבית הייתה – אימא טובה זו אימא שמבשלת.

בבית הוריי היה מדובר בארוחה חמה וטרייה בכל יום.. חוק בל יעבור.

והנה, כלתי הראשונה, רעייתו לעתיד של בני, האימא של נכדיי לעתיד אומרת שהיא לא מבשלת – הלבנה שסיפרה מה זו אישה, מה זו אימא שסיפרה על היעד ששמתי לעצמי בדמות של איך תראה האימא של נכדי – צריכה לזוז.

ופה נכנסת השליטה. אני מחזיקה את הלבנים של חיי בשליטה מוחלטת. כך צריך להיות ולא אחרת. תזוזה של לבנה כזו דורשת ממני לאבד את השליטה ולאפשר לדברים שאני לא מכירה להיכנס פנימה, לפגוש את חיי. נכון, שגם אם לא אזיז מרצוני את הלבנה היא תזוז, כי זה רצון ה', אבל השאלה איך זה יקרה וכמה קושי ופחד יהיו שם.

אותו הזמן, הייתי רק בתחילת דרכי עם תעצומות, והיה מדובר בעניין לא פשוט מבחינתי. נדרש ממני להזיז את אחת הלבנים הענקיות שהחזיקו את חיי. אבל כשהלבנה הזו זזה, הצלחתי להכניס לבנה לא פחות טובה ממנה אל חיי, לבנה שאומרת שאישה יכולה להיות אימא למופת גם אם היא לא מבשלת – כמו כלתי. אימא למופת, שאפשר רק ללמוד ממנה, שמממשת את האימהות שלה לא דרך הסירים והמחבתות.

אין לבנה אחת שמתאימה לכולם. אין לבנה שמכילה בתוכה חוק או יעד שנכון עבור כולם.

לבנה שמתאימה למישהו אחד, לא מתאימה לשני. אצל אחד זה נכון ועובד, אצל השני ממש לא.

אם הייתה רק דרך אחת לחיות את החיים היה פה משעמם. הכול היה צפוי ממש כמו מכונות ייצור בבית חרושת.

היופי זה שאנחנו מחזיקים לבנים שונות ובמהלך החיים נדרשים גם להחליף אותן באחרות.

אנו מתבקשים להוריד יעדים, להגביה יעדים להחליף חוקים או גבולות – בהתאם לסיפור חיינו ולאנשים שאנו פוגשים.

אנו זקוקים לקיר הביטחון של חיינו אבל עדיין, היופי שבחיים הוא שיש לנו אפשרות להזיז לפעמים לבנים בתוך הקיר, להוציא לבנים אחרות ולעיתים רק להחזיק לבנה לזמן קצר עד שנמצא את מקומה הנכון.

כולנו עוברים שינויים. כשאנו מתחתנים, כשאנו מביאים ילדים לעולם, כשאנחנו מחתנים אותם ומכניסים חתנים וכלות הביתה. חתנים וכלות שהביאו איתם את הלבנים שלהם – וכל אלה דורשים מאיתנו להזיז לבנים גם אצלנו.

חשוב שנזכור ונדע כי אנו תמיד יכולים להזיז לבנים ולהפוך ולהיות מרוצים.

על איך עושים את זה, בטור הבא.