believe

המשך אמונות…

בטור הקודם דיברתי על הקושי שלנו להיות מרוצים מחיינו.

תמיד נדמה לנו שאפשר יותר. תמיד נדמה לנו שאפשר אחרת. תמיד נדמה לנו שזה לא מספיק ובעיקר – לא כמו שחשבנו שיהיה.

נגעתי בסיבה העיקרית להרגשה הזו והיא האמונות שאנו מביאים מבית הורינו.

כל החוקים, הכללים, הגבולות והיעדים שקיבלנו בבית הורינו והפכו עבורנו ל'אבני יסוד' בחיינו. האבנים שמהוות את קירות הביטחון שמאפשרים לנו הרגשת ביטחון בחיינו.

חשוב שנזכור כי אבנים אלה הכרחיות בחיינו. אין בר אנוש שיכול לחיות ללא כללים וגבולות כמו גם יעדים וחזון.

החזון לאן נרצה להגיע, מה אנחנו רוצים שיקרה בחיינו נחוצים לקיומו של העולם באופן כללי, לקיומה של קהילה וגם לקיומו של הפרט.

מה שכן, בסיומו של הטור הקודם הבנו כי כדי שנוכל לחיות בשיתוף עם אדם נוסף, או כדי שנוכל להתקדם בחיינו ישנן אבנים בחיינו שנצטרך להזיז.

בדיוק במקום הזה נכנס אחד הכלים המוכרים מאד בתעצומות והוא נושא ה"שליטה".

השליטה היא זו שמחזיקה את האבנים בחיינו, שבונה את קיר הלבנים שלנו, באמצעותו אנו שולטים על תובנת היעד, החוקים והכללים של חיינו.

אתן דוגמא מחיי האישיים. אני זוכרת שפגשתי לראשונה את כלתי, בזמנו, רעייתו לעתיד של בני הבכור. זה היה עוד לפני שהם החליטו סופית שהם מתחתנים כשבאותו הזמן גם בני ניפגש עם חמיו לעתיד.

לא הייתי מנוסה אז בכל ענייני חמות כלה ושאלתי את השאלות שחשבתי שנכונות להישאל באותו הזמן.

שאלתי אותה היכן למדה, מה היא עושה ובין היתר האם היא מבשלת? התשובה שלה הייתה חד משמעית – אני לא מבשלת ולעולם גם לא אבשל.

בשבילי זה היה כמו שמישהו הפיל על ראשי לבנה של טון.

האמונה בה החזקתי בשליטה רבה והבאתי מהבית הייתה – אימא טובה זו אימא שמבשלת.

בבית הוריי היה מדובר בארוחה חמה וטרייה בכל יום.. חוק בל יעבור.

והנה, כלתי הראשונה, רעייתו לעתיד של בני, האימא של נכדיי לעתיד אומרת שהיא לא מבשלת – הלבנה שסיפרה מה זו אישה, מה זו אימא שסיפרה על היעד ששמתי לעצמי בדמות של איך תראה האימא של נכדי – צריכה לזוז.

ופה נכנסת השליטה. אני מחזיקה את הלבנים של חיי בשליטה מוחלטת. כך צריך להיות ולא אחרת. תזוזה של לבנה כזו דורשת ממני לאבד את השליטה ולאפשר לדברים שאני לא מכירה להיכנס פנימה, לפגוש את חיי. נכון, שגם אם לא אזיז מרצוני את הלבנה היא תזוז, כי זה רצון ה', אבל השאלה איך זה יקרה וכמה קושי ופחד יהיו שם.

אותו הזמן, הייתי רק בתחילת דרכי עם תעצומות, והיה מדובר בעניין לא פשוט מבחינתי. נדרש ממני להזיז את אחת הלבנים הענקיות שהחזיקו את חיי. אבל כשהלבנה הזו זזה, הצלחתי להכניס לבנה לא פחות טובה ממנה אל חיי, לבנה שאומרת שאישה יכולה להיות אימא למופת גם אם היא לא מבשלת – כמו כלתי. אימא למופת, שאפשר רק ללמוד ממנה, שמממשת את האימהות שלה לא דרך הסירים והמחבתות.

אין לבנה אחת שמתאימה לכולם. אין לבנה שמכילה בתוכה חוק או יעד שנכון עבור כולם.

לבנה שמתאימה למישהו אחד, לא מתאימה לשני. אצל אחד זה נכון ועובד, אצל השני ממש לא.

אם הייתה רק דרך אחת לחיות את החיים היה פה משעמם. הכול היה צפוי ממש כמו מכונות ייצור בבית חרושת.

היופי זה שאנחנו מחזיקים לבנים שונות ובמהלך החיים נדרשים גם להחליף אותן באחרות.

אנו מתבקשים להוריד יעדים, להגביה יעדים להחליף חוקים או גבולות – בהתאם לסיפור חיינו ולאנשים שאנו פוגשים.

אנו זקוקים לקיר הביטחון של חיינו אבל עדיין, היופי שבחיים הוא שיש לנו אפשרות להזיז לפעמים לבנים בתוך הקיר, להוציא לבנים אחרות ולעיתים רק להחזיק לבנה לזמן קצר עד שנמצא את מקומה הנכון.

כולנו עוברים שינויים. כשאנו מתחתנים, כשאנו מביאים ילדים לעולם, כשאנחנו מחתנים אותם ומכניסים חתנים וכלות הביתה. חתנים וכלות שהביאו איתם את הלבנים שלהם – וכל אלה דורשים מאיתנו להזיז לבנים גם אצלנו.

חשוב שנזכור ונדע כי אנו תמיד יכולים להזיז לבנים ולהפוך ולהיות מרוצים.

על איך עושים את זה, בטור הבא.

 

 

 

believe

אמונות

שאלתם פעם מישהו, מי שזה לא יהיה, אם הוא מרוצה מחייו או מעצמו וקיבלתם תשובה חיובית?

סביר להניח שלא.

רוב הזמן אנחנו לא מרוצים מעצמנו, מההישגים שלנו, מהדברים שהבאנו אל חיינו, מההספקים שלנו.. תמיד יש לנו הרגשה שיכולנו יותר, שרצינו יותר ולא השגנו, שאם רק היינו טובים יותר, או מתאמצים או חרוצים יותר, וודאי שהיינו משיגים  ומגיעים ליותר.

אני זוכרת פעם שיחה עם חברה טובה, היא חזרה שוב ושוב על האמירה – "אני לא עושה כלום!" והיה שם כל כך הרבה חוסר שביעות רצון.. ואז אמרתי לה: אבל את בהיריון! היא פתחה עליי זוג עיניים ואמרה לי אז מה? מה זה קשור? אני לא עושה כלום! אמרתי לה, את עושה כל כך הרבה, את עושה ילד! היא הקשיבה לי וענתה "וואו, את צודקת…"

אחת הסיבות שגורמות לנו לא להיות מרוצים מעצמנו, היא האמונה כי אם נגיד שאנחנו מרוצים זה יסתום את הגולל על המאמצים שלנו להגיע ליותר ואם נגלה חוסר שביעות רצון זה מה שידרבן אותנו להתאמץ ולהמשיך ולהגיע ליותר. (במאמר המוסגר אגיד שהעניין הזה עובד הפוך על הפוך, דווקא שביעות רצון היא זו שתמשוך אליה עוד מאותו הדבר, לפי הכלל שדומה בדומה מושך.. כשאני במקום של שביעות רצון אביא עוד מזה אל חיי.. בדיוק כפי שאם אני בעצבות או בדיכאון אביא עוד מאותו הדבר אל חיי).

תתארו לכם מצב שמישהו, קרוב או רחוק אל חייכם, יגיע אליכם פעם בשבוע ויגיד לכם כמה הוא לא מרוצה מההישגים שלכם.

יכולתם להרוויח יותר.

בגיל 30 כבר הייתם צריכים להיות בעלי בית משל עצמכם.

אפשר היה להכניס אל סדר היום שלכם עוד פרויקט ולא להסתפק רק במשרה היחידה שלכם.

סביר להניח שהייתם פגועים עד עמקי נשמתכם מאותו האדם. לא הייתם מוצאים בדברים שלו דרבון או העצמה אלא ביקורת וחוסר הערכה, מה שהיה גורם לכם לבזבז אנרגיה לא מעטה על הסברים, תירוצים והתגוננות.

אז למה אנחנו מאפשרים לאדם שהכי קרוב אלינו – אנחנו – לעשות את זה לעצמנו ועל בסיס יומי? ולפעמים כמה וכמה פעמים באותו היום?

למה כשמישהו אומר לי ששמנתי אני נעלבת עד עמקי נשמתי ולעצמי אני מרשה להגיד כל יום וכל היום ששמנתי ואני שמנה?

מסתבר, שכפי שכתבתי למעלה ישנה ברבים מאיתנו האמונה שביקורת  ושפיטה עצמית מעצימות ומאתגרות אותנו ולכן אנחנו ממשיכים שוב ושוב ועוד ועוד להטיח בעצמנו מילים קשות וביקורת לא קלה.

מה הן האמונות האלה שגורמות לנו להתנהג לעצמנו באופן שלא היינו רוצים שאחרים ינהגו?

אמונות אלו כללים וחוקים שהבאנו איתנו מבית הורינו. מה נכון. מה לא נכון. מה מצליח ומה לא. מה עושים, איך עושים. מי זה גבר מה זו אישה.

אמונות אלו האבנים שבונות את חיינו. את קירות חיינו שמהווים עבורנו ביטחון ובית.

"כדי להרוויח כסף צריך לעבוד קשה" – זו אמונה.

"אישה היא חלשה" – זו אמונה

"גבר לא יכול להראות חולשה" – זו אמונה.

"עצמאים לא ישנים בלילה" – זו אמונה.

"גבר לא מבשל רק אישה" – זו אמונה.

כל אמונה כזו היא אבן שממנה בנינו את הקירות שמגנים עלינו, שמאפשרים לנו את הביטחון בחיינו. ולכן כל ויכוח או חריגה מהאמונות האלה מהווה סתירה לחוק ולכלל שהוא הכרחי עבורנו. חוק וכלל שבונים את חיינו.

וכשיש וויכוח לגבי אמונות, במיוחד בין בני זוג, שכל אחד מהם מגיע מבית עם אמונות אחרות, מדובר בויכוח קשה מאד, כי זה ויכוח שמבחינתנו מדבר ממש על הבסיס של הכול, כי לשנות אבן כזו, להזיז אותה ממקומה או להחליף אותה באבן אחרת, זה ממש פגיעה בביטחון של חיינו.

אני זוכרת שאחרי הלידה הראשונה שלי, תקופת ההחלמה שלי הייתה ארוכה מאד ואחד הדברים שהיה לי קשה ביותר לבצע, היה תליית כביסה וכך בעלי, לקח על עצמו, בשמחה רבה הייתי אומרת, את התפקיד הזה.

יום אחד בני הבכור חזר מהגן וסיפר שהם למדו שיר בשם "מי כאן הלל".. והגננת שרה כך: "מי כאן הלל מי כאן הלל, הלל שאופה חלות".. אבל הבן שלי חזר הביתה ולא יכול היה לשיר הלל שאופה חלות כי מבחינתו גבר לא אופה חלות, אז הוא שינה את מילות השיר ל: "מי כאן הלל, מי שתולה כביסה"..

ועם האמונה האלה אנחנו מתחתנים ובונים בית חדש עם מישהו שהגיע עם אמונות משלו ומתגלעים ויכוחים לא פשוטים, כשכל אחד בטוח שהאמונה שלו היא הנכונה ובכל פעם שאנחנו  צריכים להחליף אמונה, זה להחליף לבנה בקיר החומה הבטוחה והיצוקה של חיינו. וגם אם מדובר באמונה שלא קל לחיות איתה, אמונה שמקשה ומרעה את חיינו, היא הלבנה בקיר שלנו.

כדי להחליף לבנה צריך הרבה הסכמה ויכולת להתגבר על פחד גדול מאד. כי מי יודע אם הלבנה הזו לא תפיל את הקיר כולו, או  תהפוך אותו לקיר של גבס או סתם דיקט במקום קיר יציב עם שורשים עמוקים..

בטורים הבאים נמשיך לדבר על הלבנים האלה שבונות את קירות חיינו. איזו אבן נוכל להזיז, איזו לא נוכל להזיז לעולם, ויהיו כמובן לבנים שכשנחליף אותן נפגוש את היכולת לפרוץ ולעשות שינוי בחיינו, כולל אפילו שינוי במצבנו הכספי.

אנחנו זקוקים ללבנים האלה שיתנו לנו ביטחון, אבל אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא זקוקים לכל הלבנים שאנחנו סוחבים איתנו אל חיינו.

איך לתת ולא להיות מנוצל

נתינה.

אין טבעי יותר לנו, בני האדם, מנתינה. הנתינה מאפשרת לנו לגרום לאדם לו נתנו אושר, ומחזירה, גם לנו אושר גדול.

הנתינה היא דבר חיובי גם אם מסתתר מאחוריה משא ומתן סמוי שאף אחד לא מדבר עליו של תן וקח. אני נותן לך כדי שתהיה חייב לי ובעתיד, כשאזדקק, תהיה שם כדי להחזיר.

הנתינה יכולה להתבטא בדרכים רבות, נתינה של כסף, של חפץ, גם עצה או הושטת יד פיזית נכנסת לתוך ההגדרה של נתינה.

הנתינה הופכת אותנו לחזק מול חלש. הנתינה הופכת את הנותן לחזק, מעניקה לו עמדה של כוח, ואילו המקבל הופך מיד לחלש יותר, לנזקק.

ישנם שני סוגי נתינה. נתינה במצב של העדר מוחלט, שם נוצר מצב של תלות וציפייה. ונתינה שבאה להוסיף על הקיים, פה התלות פחות חזקה אבל גם פה, בהמשך יכולה להתפתח תלות וציפייה.

כשאני נותנת למישהו אני יוצרת ביננו מצב של תלות. המקבל תלוי בנתינה שלי. אבל, חשוב להבין שגם הנותן הופך לתלוי. הוא הופך תלוי בהרגשה שהנתינה נותנת לו, בהרגשה שהוא נחוץ, שהוא מועיל, שהוא משדר חזות של דואג ואכפתי. הנתינה גם מאפשרת לו להכניס רגל בחייו של האחר. לדוגמא הורה שמכלכל את ילדו גם אחרי שהתחתן. הוא משלם לו שכר דירה, חשבון חשמל, מים וטלפון, הנתינה הזו הופכת את הילד לתלותי בכסף של ההורה, ואילו את ההורה לתלוי בהרגשה שרואים אותו כהורה דואג, אכפתי, מפרגן ונחוץ.

מעבר לכל הטוב שבנתינה ובקבלה צריך להבין שהנתינה מעמידה הן את הנותן והן את המקבל פעמים רבות במצבים לא נעימים. הכרתי פעם אישה שרצתה לעזור לבת שלה שהתחילה עבודה חדשה ועדיין לא מצאה סידור מתאים לתינוקת. היה לה סידור עד לשעה 4 והעבודה החדשה גרמה לה להגיע הביתה רק בשעה 5. האימא המסורה הציעה לביתה להשגיח על התינוק בין השעה 4 ל-5 עד שתמצא סידור. מה שקרה בהמשך היה שהבת בכל יום מצאה לעצמה סידורים ועיכובים כאלה ואחרים והגיע הביתה בשעות מאוד מאוחרות. פעם ב-6 ופעמים אפילו יותר. האימא שהתחילה את העניין מתוך רצון לעזור והרגישה טוב עם עצמה התחילה להרגיש מנוצלת ומובנת מאליה.

פעמים רבות הנתינה מגיעה מצורך של הנותן בדריסת רגל בחייו של האחר. הורה בחייו של ילדו וילד בחייו של ההורה. דמיינו לעצמכם אימא שנותנת ביד רחבה, כסף, אוכל, בייביסיטר. מה קורה כשהאימא הזו מבקשת לבוא לבקר אחר הצהריים ולכם לא נוח? קשה לראות מצב שאומרים לאימא כזו "סליחה אימא, אנחנו בדיוק חשבנו לצאת"..  "סליחה אימא, זה לא מתאים לנו..".

לנותן צורך גדול בהכרת טובה של המקבל, אך חשוב לדעת שמידת ההתלהבות של המקבל יש לה תפקיד גדול. אם המקבל נותן לך להבין שאתה מציל את חייו ואתה בבחינת מושיע, הפחד שלך לעזוב אותו בעיקר אם הוא במעגל הקרוב של חייך, הוא הרבה יותר קשה. והרי, לא נוטשים פצועים בקרב, והחיים הם קרב..

נתינה היא כלי לביטוי של תלות יתר. כשיש הרבה נתינה ונתינה אובססיבית מדובר בתלות יתר במעשים. לא משנה אם זה הורה לילד או ילד להורה. זו יכולה להיות נתינה מכל סוג שהוא לאו דווקא כסף.

והתלות הזו הולכת ומתעצמת כשמגיע הרגע בו הנתינה מסתיימת. הילד שעד היום היה תלוי בכסף שנתן לו ההורה מרגיש קושי להתנתק. אבל גם ההורה, שעד היום הייתה לו בזכות הנתינה דריסת רגל בחייו של הילד, שקיבל פידבקים חיוביים צריך להתמודד עם החוסר הזה. כשמסתיימת נתינה יש חזרה לגרעין האם בו לא הייתה נתינה ונוצר חלל, והדבק המחבר בדמות הכסף שעבר ידיים, נעלם.

אבל לא רק. פעמים רבות נוצר בעצם מצב שברגע שהנתינה מסתיימת יש אצל המקבל תרעומת על הנותן שהפסיק לתת. "מה יש? שנה יכולת לתת שכר דירה וכבר לא? את מתקמצנת? מה כל כך קשה לך?" ונותן שעומד בסיטואציה הכול כך קשה ומביכה הזו מרגיש שלא רק שנתן במשך שנה אלא שבסוף גם יצא גרוע. מה שלא היה קורה אילו לא נתן מלכתחילה. "גם נתתי וגם יצאתי פראיירית. נתתי ועכשיו אני מרגישה מנוצלת ומרגישה רע". פתאום מנדיבות לב של נתינה אני הופכת להיות האדם הקשה, הלא מתחשב, הלא רגיש, הקמצן.

ולמרות כל אלה, הרי ידוע שנתינה היא צורך חשוב היא גם חשובה כי ברגע שאנו שופכים מהכלי הגדוש שלנו אנו מפנים מקום לקב"ה להכניס לנו דברים חדשים.

אז איך מאזנים? איפה עובר קו האיזון?

ראשית, הנותן צריך לבדוק עם עצמו האם הנתינה שלו היא כדי לתת או מהפחד שיקויים בו אחד משני הפחדים – הפחד שלא יאהבו אותו או הפחד שלא יעריכו אותו (יחשיבו אותו כאפס).

הפחד בנתינה הוא שאם אני אפסיק לתת לא יאהבו אותי יותר. לא אהיה שייכת. אם לא תצטרכו אותי בגלל הדברים שאני נותנת לא אהיה נחוצה. וכאן חייבים למצוא את קו האיזון שמאפשר לי להיות שייכת, נחוצה ואהובה ועדיין שומרת על חיי.

לתת מעצמך ולא את עצמך.

לתת מעצמך ולא את עצמך. איך אפשר לקיים את המצב הזה? כאשר הגבולות מאד ברורים. אבל הם מוצבים לא אחרי מעשה אלא לפני מעשה.

כשאני מציעה עזרה כזו או אחרת לשני, אני צריכה כבר מההתחלה להגדיר את התקופה של הנתינה בצורה מאד ברורה. עד כדי כך ברורה שלא מספיק להגיד חצי שנה או שנה אלא לתת תאריך מדויק. לא להגיד לילד – עד שתסיים את הלימודים אלא להגדיר את התאריך המדויק.

מתי אפשר לעשות את זה? מתי המקבל יכול לקבל את זה בצורה טובה? בהתחלה! כשהנתינה היא עדיין הפתעה טובה, כשהיא ממלאה את הלב באושר, כשהיא ממלאה את הלב בהרגשה הטובה שמישהו אתנו בעניין הזה, שמישהו חושב עלינו. ואז כשהוא מגדיר את הדבר בזמן זה נשמע לנו מצוין ונכון. כי אחרי שנתרגל ונראה בנתינה מובן מאליו ולא נזכור איך זה היה קודם, נרגיש שמדובר בהרעת מצב וניתן למי שנותן לנו הרגשה רעה ולא הוגנת.

ואף על פי כן חשוב לזכור שזהו עונג גדול להיות בבחינת נותן. ואני מאחלת לכולנו שנזכה תמיד לתת.

 

אל תסגרו את הדלת על העבר שלכם!

פעמים רבות, הנטייה הראשונית והטבעית שלנו היא לדלג מעל חוויות עבר לא פשוטות שעברנו, לנעול אותן מאחורי סורג ובריח ולשכוח. להתעלם. לא להתייחס ולא לדבר על זה כי הרי מי רוצה להיות שם שוב?  לחוות שוב את הכאב וההשפלה שחשנו בעבר? הרי כבר היינו שם ויצאנו משם, אז בשביל מה לחזור לשם שוב?

העבר הוא השורשים שלנו. ושורשים הם, מה לעשות, הבסיס לגזע, הבסיס לפירות. השורשים הם השייכות שלנו. ללא שורשים נהיה אנשים תלושים, ללא חיבור, ללא בסיס.

אבל לא רק.

כפי שכבר ציינתי פעמים רבות, חוויות קשות שאנו עוברים, כאב, השפלה, הם לא 'סתם'. חוויות מהסוג הזה, קשות ככל שיהיו, הן שיעורי בית שאנו צריכים לעבור, הן משהו שבא ללמד אותנו, הן משהו שיש לו תפקיד חשוב מאד בחיים שלנו ובתהליך שאנו צריכים לעבור כדי להגיע למקום טוב ונכון יותר עבורנו.

אם לא נסתכל אחורה, איך נלמד מה נכון או לא נכון לעשות בהמשך? העבר מיוצג במילה "למה", אך כשמדברים על הווה ועתיד משתמשים במילה "מה", ואיך נדע מה נכון לעשות כרגע אם לא נבין מה היה שם בעבר? והרי גם אם נסתכל אחורה ונמצא שם טעויות קשות ונוראיות שעשינו, הטעויות האלה, ההבנה של מה נעשה שם לא נכון, הם מה שילמדו אותנו "מה" לעשות עכשיו. "מה" לעשות בעתיד ואיך לעשות את זה טוב ונכון יותר.

מה שחשוב זה האופן בו אנחנו מסתכלים על העבר שלנו.

כשאנחנו מסתכלים אחורה לעולם לא נסתכל ממקום של האשמה, ממקום של קורבנות, וממקום של הצטדקות. כשאני מצדיקה את עצמי על דברים שעשיתי בעבר, כשאני מנסה להציג את עצמי כצודקת, באותו הרגע אני מפסידה את תובנת התהליך. כי כשאני מצטדקת ומגינה על עצמי אני לא מאפשרת לעצמי לעשות שינוי, לזוז מהמקום בו אני נמצאת, כשאני מחזיקה בהצטדקות, אני מפספסת את כל המהות של המשבר, שמהותו ותפקידו להביא אותי להתבוננות עמוקה והבנה.

ישנו משפט שאומר "אנו משתנים כשכאב המצב גדול יותר מכאב השוני". השינוי הוא דבר מפחיד, אנו נוטים להיתקע במצבים לא פשוטים רק כי השינוי מפחיד אותנו יותר. ואז, כדי שנצליח לזוז, כדי שנצליח לעשות את השינוי, נגזר עלינו לסבול כאב. כי רק הכאב הגדול הזה, שמסתבר גדול יותר מהכאב והפחד שבשינוי, יגרום לנו לזוז.

כשנעיז להסתכל על העבר שלנו נמצא שם אירועים לא פשוטים שגרמו לנו לגלות על עצמנו דברים שלא ידענו.. בני בכורי היה ילד היפר אקטיבי. תפיסת האמהות בעיניי הייתה אידיאלית. אימא, שמטיילת להנאתה עם ילד חייכן, רחוץ וממושמע. אבל אצלי זה לא היה ככה ובתחילה לא ידעתי מה לעשות עם המשבר הזה שפקד אותי. אבל אחר כך, גיליתי שהמשבר הזה גילה בי צדדים אימהיים שלא הכרתי. אמהות שלא ידעתי שקיימת בי. ועל כך אני חייבת לו תודה. ואני לא היחידה. כל כך הרבה נשים מגלות דרך משברים עם ילדים שיש בהן צדדים כל כך חזקים ויפים ומיוחדים שלא היו מגלות בעצמן לולא המשבר.

גם כעם, העם הנבחר, אנו נקראים להיות עם מסוג אחר. אנו מסתכלים סביבנו ורואים עמים שחיים בתוך פסטורליה אידיאלית. ללא מלחמות, ללא קשיים מבית ומחוץ, ללא בעיות כלכליות. אבל אנחנו לא באנו לכאן כדי לחיות במושלמות ובשקט. אנחנו כעם יש לנו תפקיד אחר לחלוטין. תפקיד שאמור לבנות אותנו ולהכין אותנו לגאולה. להיבנות מהעבר שלנו ולהביא את ההווה והעתיד למקום נכון וטוב יותר, מקום טהור יותר, נקי ומכוון יותר. מקום של צמיחה ושינוי.

אנו לא נדרשים לבקש קושי. אבל כשאנו נקלעים למשבר אנו צריכים להודות לה' שהוא מאמין בנו שאנחנו יכולים לצלוח את המשבר ולצמוח ולהיבנות ממנו. כשמישהו מצפה מאיתנו, זה אומר שהוא מאמין שיש בנו את היכולת. וכך גם אנחנו, כשהקב"ה מביא אל פיתחנו קושי זה אומר שהוא מאמין ומצפה מאיתנו שבאמצעות המעשים שלנו נצמיח את עצמנו, את הבית הפרטי שלנו ואף נסייע לבנייתו של בית המקדש השלישי.

משבר מזמן לנו דברים שלא מגיעים באופן הרגיל. הוא יוצר עבורנו אפשרות לשיחה. אפשרות לתשומת לב שבדרך הרגילה לא הייתה באה לידי ביטוי. כשילד בבית עובר משבר זה גורם לכולנו לעצור ולשים לב. לעצור ולשנות את ההתנהגות הרגילה שלנו. לעצור ולנהל שיחה, או דיון, או פשוט לתת חיבוק חם ומיוחד. משהו שלא היה נעשה באופן הרגיל. המשבר מספר לנו שבדרך הרגילה והמקובלת לא היה ניתן ליצור שינוי. לא היה ניתן לעזוב את ההרגלים שלנו וללמוד להקשיב לשני ממקום חדש.

מאחלת לכולנו שניתן לעבר שלנו להצמיח אותנו ולהנחות אותנו לדבוק יותר בעבודת ה', באהבת אחים, לדבוק באהבת עם ישראל להיות במקום יותר כנוע פחות שופט ויותר מכיל ובזכות זה נזכה שבית המקדש השלישי יתגלה.

אל תעירו את הדוב!

הקנאה היא אחת מהמידות אותן טבע הקב"ה בבני האדם. מאחר וכך ישנם רבים שהגיעו לעולם הזה במיוחד כדי לתקן מידה זו. התפקיד שלנו הוא שלא להיות אלה שמעוררים אצלם את הקנאה, לא לגרום לדוב הזה להתעורר משנתו ולרקוד.

האנשים, שעלולים בעיקר לגרום לאותו הדוב להתעורר הם דווקא האנשים להם קיימת קרבה פיזית אלינו. בני משפחה, חברים, עבודה, לימודים ועוד. הסיבה לכך היא שככל שהקרבה גדולה יותר, תחומי ההשוואה רבים יותר וההשוואה, כפי שכבר אמרנו, היא אחד המקורות לקנאה.

האכזבה מעירה את הדוב!

במקרים אלה, הזרז העצמתי ביותר לגילויי קנאה הוא רגש האכזבה.

האכזבה מקורה בציפיות. אני מצפה למשהו וכשאני לא מקבל את מה שציפיתי לו, אני חש אכזבה. וכשאני חש אכזבה אני עורך השוואות בין מה שיכול להיות לבין מה שיש. בין מישהו אחד שכן יכול, לבין מישהו אחר שלא.

כשאנחנו – כהורים, כמורים, כבני זוג משדרים לצד שכנגד שאנחנו מאוכזבים ממנו, אנו מעוררים בו קנאה כלפי מישהו אחר שנמצא בהשוואה אליו במקום טוב יותר.

כשהורה פונה לילד ומספר לו שהוא התאכזב ממנו כי הוא לא מספיק עוזר, או לומד או מביא ציונים כמו אחיו, הוא מעורר אצלו מיד את הדוב וגורם לו לקנאה עצומה באחיו. כשבעל פונה לאשתו ושואל: מדוע את לא יכולה להיות מאורגנת כמו אחותי, הוא מיד מעורר אצלה רגש של קנאה שמופנה אל אחותו. כל שיח כזה הוא תוצר של אכזבה, וכל אכזבה כזו מעוררת את הדוב משנתו.

נכון, שהאכזבה שלנו היא לא זו שיוצרת את הקנאה יש מאין. האכזבה היא טריגר שמעורר להשוואה. אם אתה מאוכזב ממני אתה שם אותי במקום נחות יותר לעומת משהו אחר שעושה כנראה את הדברים טוב יותר ולשביעות רצונך.

חשוב מאד שנקפיד שלא להשתמש בכלי האכזבה, כדי לא לעורר את הדוב הישן שיקום ויביא איתו את רגש הקנאה. אחת הדברים שמאפשרות שלא להגיע לידי אכזבה היא להקטין את הציפיות. כשהציפיה לא קיימת, לא מגיעה בעקבותיה אכזבה שמביאה את הקנאה.

ה' נותן לנו את מה שאנו צריכים לא מה שאנחנו רוצים!

אחת הדרכים להוריד ציפיות ומתוך כך להוריד את האכזבה היא ההבנה שמה שאנחנו מקבלים זה הדבר הנכון ביותר עבורנו. כי כאמור, מקורה של האכזבה היא בציפיה, אנו מצפים למשהו מסויים, לא מקבלים בדיוק את מה שרצינו, והמקום הזה מביא את האכזבה שבהמשך מעוררת את הקנאה במי שכן הצליח לקבל את הדבר הזה.

אל תפסיקו לרצות, אל תפסיקו לצפות. אבל קבלו את רצונו של ה' וקבלו את התוצאה שהוא מביא אליכם. הרצון והעשייה שלכם, התוצאה היא שלו.

היכולת לקבל סירוב

כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת..

כמה פעמים קרה שהחלטת שלא לפנות ולבקש עזרה רק כי פחדת לשמוע "לא"?

מה זה הדבר הזה שגורם לנו לוותר על דברים, אפילו מביא אותנו לידי שיתוק, העיקר שלא נצטרך להתמודד עם סירוב?

מסתבר, שאנחנו מפרשים תגובות של 'כן' או 'לא' כהבעת אמון והערכה אלינו, או חלילה ההפך. אם מישהו נענה לבקשה שלי – הוא מעריך ואוהב אותי ובטח חושב עליי רק טובות. ואם מישהו נענה לבקשה שלי בשלילה – הוא וודאי חושב שאיני ראוי להערכה ואני לא מספיק חשוב בעיניו.

כך יוצא, שהפחד שאגלה שאיני ראוי או חשוב בעיני מישהו, עוצר ממני מלבקש עזרה. הפחד הוא כל כך גדול שהוא אף מביא לידי שיתוק של ממש.

חשוב להבין ולהפנים לעובדה שאדם משיב לי 'כן' או 'לא' אין מאומה חוץ מאשר הסכמה, כשהסכמה היא רצונו של ה'. רצונו של ה' ששני אנשים אלה ילכו יחדיו, רצונו של ה' שפרויקט מסוים יצא אל הפועל ודווקא עם השותף הזה ועוד. הסכמה זו אמירתו והסכמתו של הקב"ה לשיתוף הפעולה בין שני אנשים לעניין מסוים ולא הסכמה של אדם כזה או אדם אחר.

כשאני מבקש ממשהו עזרה, אני בעצם מבקש ממנו להיות 'סולם' עבורי כדי לגדול, לצמוח ולהגיע אל המטרה. אין לי מושג מי האדם שישמש עבורי ל'סולם' ולכן חשוב שאפתח את כל האופציות ולא אמנע מעצמי לבקש מאדם כזה או אחר כי אני חושש שיסרב לבקשתי.

כשמישהו אומר לי 'לא' זה לא כי הוא לא מעריך אותי, אלא כי מה לעשות, לעניין הספציפי הזה הוא לא 'השותף' שלי, הוא לא 'הסולם' הנכון. כשמשהו מסרב לי הוא פשוט האדם הלא מתאים לעניין הזה.

אין דבר כזה 'לא' יש דבר כזה אני לא האדם המתאים. ולכן אסור להתייאש, אסור להיפגע.

בואו נוותר, נשכח ונסלח לכל אלה שנדמה לנו שמנעו מאיתנו דברים מסוימים במהלך החיים. כל האנשים האלה, 'חטאם' היחיד היה שלא היו האנשים המתאימים עבורנו. הם לא אלה שמנעו מאיתנו דברים,  מאחר ואנשים לא יכולים לעשות לנו טוב או לעשות לנו רע, כי בשני המצבים יחד, הם בסך הכול השליחים.

הכל קורה בשבילכם ולא לכם

אחד הפסוקים האהובים על כולנו הוא "בשבילי נברא העולם". כל אחד מאיתנו אוהב להיאחז בפסוק הזה כדי להרגיש מיוחד.

אבל מסתבר שנוח לנו עם המשפט הזה כשהדברים מתנהלים לשביעות רצוננו. אבל מי מאיתנו, שחווה 'הפתעות לא נעימות' לא מצא את עצמו צועק בתסכול "למה זה קורה לי"? "למה דווקא לי"?

כשקורה משהו לשביעות רצוננו ברור לנו שהדבר קרה "במיוחד בשבילנו" אבל כשמשהו לא צפוי קרה, כשמשהו שתכננו יצא בדיוק הפוך, כשנפלה עלינו, שלא נדע, גזרה רעה, קשה לנו לראות שנעשה פה משהו "במיוחד בשבילנו".. אנחנו לא מצליחים להבין 'למה דווקא אנחנו'..

כשדברים לא מתוכננים קורים לנו, הם מיוחדים בשבילנו, בדיוק כמו הדברים שביקשנו וקיבלנו. נכון, שאם היו שואלים את דעתנו, לא היינו מבקשים עבורנו את הדברים הללו, אבל כשזה כבר קורה, זה 'במיוחד בשבילנו'. זה שיעור שבא ללמד אותנו משהו. דווקא אותנו.

כשקורה לנו לא טוב, השאלה שאנו צריכים לשאול היא לא "למה" אלא "מה אני הולך ללמוד מזה". אם הקב"ה הזיז את העולם באופן הזה שמישהו פגע בי, הוא לא עשה את זה כדי לפגוע בי אלא כי לא הבנו משהו בשיעורי הבית. ומה לעשות, ה' החליט שאנחנו צריכים להיות תלמידים מצטיינים ושיעורי הבית שלנו לא יעברו לידינו אלא אני נעבור בהם. וכך, כשמישהו פוגע בי, לא מקשיב לי, מסרב לי, לא מתחשב בי זה קורה כי ה' רוצה שאלמד משהו.

גם כשמדובר בחוויות כואבות, עלינו להתבונן ולהבין שזה לא קרה לנו, אלא בעבורנו. שזה קרה כי הקב"ה רוצה שנלמד משהו, שנצמח. שנתפקח, שנזוז מהמקום שהיינו בו כי מה לעשות, אנחנו זזים רק כשכואב לנו.. אבל את כל זה נוכל לעשות רק כשנקטלג את הסיטואציה במוח במקום הנכון  – והמקום הנכון הוא המקום שמבין שמדובר פה במשהו שלא קרה 'במקרה' או לא נעשה לנו סתם כדי לעשות לנו רע, אלא נעשה במיוחד בשבילנו.

השאלה שצריכה להשאל זה לא למה אלא מה אני הולכת ללמוד מזה. אם הזזת את כל העולמות עד כדי כך שבא משהו ופגע בי ה' לא עשה את זה כדי לפגוע בי אלא כי אנחנו לא הבנו משהו בשיעורי בית וה' החליט שאנחנו נהיה תלמידים מצטיינים ושיעורי הבית לא יעברו על ידי אלא אני בהם. ולכן הרבה פעמים שקרוא לנו משהו צריך לזכור בשבילי נברא העולם. ה' מזיז את כל האנשים וגורם להם לעשות כך או כך, או לא להגיד לי או לא לעשות עבורי או להתחשב בי, כדי שאני אלמד משהו. על כמה אגו, ריכוז עצמי, מקום של העולם צריך לנהוג לפי מה שאני חושבת. כמה מחשבות יש לנו שזה לא נורמל מי החליט על הנורמל? מי החליט מה זה נורמלי מי החליט מה השיעור שאני אקבל? ה'. ה' החליט שזה נורמלי ויש לפעמים שאני מאמנת ואני פוגשת סיפורים שבפירוש שניה אחת הלב שלי מתכווץ מכאב ואני יודעת מיד להגיד לעצמי רחל בולטון, רגע, את לא יכולה עכשיו להתעסק ברחמים או בזה שאת לא יכולה לשאת את הכראב, ה' זימן לך את האישה הזו כי היא מקבלת שיעור מיוחד לקב"ה והתפקיד שלך לעזור לה לראות את השיעור. גם אני חווה שיעורים כואבים מאד לא כואבים קצת, כואבים מאד.

הפער בין ליפול לדיכאון וליאוש לבין אז מה השיעור הפעם ה'? הוא דק.